"כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח,יט). '"צום העשירי" זה עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלים, שנאמר (יחזקאל כד, א) "ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמר בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלם", ואמאי קרי ליה "עשירי”? עשירי לחדשים' (ר"ה יח,ב). בסמוך לעשרה בטבת קרו עוד דברים: בח' טבת תרגמו את התורה ליוונית, וב-ט' טבת נפטר עזרא הסופר (שו”ע או”ח תקפ,ב. מ”ב), ולכן הצום כעין חל גם עליהם. נראה שזהו שאמרו חז"ל: 'בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והחשך בא לעולם שלשה ימים' (מגילת תענית, יג [ימי הצומות – טבת]), שבפשטות הכוונה שהיה כ"ך נורא עד שנעשה כעין חושך, ושלושה ימים מבטא חזקה, כביטוי שזה היה דבר נורא. אולם אפשר שבאו לומר שיש חיבור בין כל הצרות האלו, ולכן נעשה חושך שלושה ימים כביטוי של חיבור בין השלושה (ח',ט' ו-י' טבת) שזה היה הסיום של שלושת הצרות שקרו בסמוך. זה גם מבטא שהכל קשור לענייני תורה, שלכן מה שמקשר ביניהם זהו התורה (תרגומה גרם לחושך של שלשה ימים). לכן זהו בחודש העשירי (ואף העיקרי הוא הצום ב-י' טבת), כרמז לעשרת הדברות. לכן גם שלושה סמוכים, כעין רמז לשלושת העליות של משה לסיני שנעשו בסמוך אחד לשני, שכך כשנעשה רעה זה מתגלה כעין ההיפך מהקדושה שמשה גילה אז. נראה שתרגום התורה זה כנגד העליה השלישית כיון שבסיומה ירדה התורה לבנ"י (וכן תרגמו בהמשך לשבעים לשון וכתבו על האבן "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב" [דברים כז,ח] '"באר היטב" - בשבעים לשון' [רש"י]. [רק שאז זה נעשה כראוי, שלא שינו דברים בתורה כמו שעשו אצל תלמי], שזה יכל להעשות רק לאחר ירידת התורה אלינו). מות עזרא זה כנגד העליה הראשונה, כיון שאז עלה משה לקבל את התורה, ועל עזרא נאמר 'תניא רבי יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אילמלא (לא) קדמו משה. במשה הוא אומר (שמות יט, ג) "ומשה עלה אל האלקים", בעזרא הוא אומר (עזרא ז, ו) "הוא עזרא עלה מבבל:, מה עלייה האמור כאן תורה, אף עלייה האמור להלן תורה' וכו' (סנהדרין כא,ב). לכן עזרא מרמז על עלית משה לקבל את התורה. הקמת המצור זה כנגד העליה השניה בה משה התחנן לפני ה' לסלוח לבנ"י, שכך גם המצור היה הזמן שלקראת החורבן שבו בקשו מה' שיסלח על חטאיהם ולא יבוא חורבן. החורבן הגיע לאחר שבנ"י לא שלחו את עבדים שלהם כמו שהתורה מצווה (ירמיה לד) [אולי לכן נאמר קרי וכתיב: “וישובו אחרי כן וישבו את העבדים ואת השפחות אשר שלחו חפשים ויכבישום [ויכבשום] לעבדים ולשפחות" (ירמיה לד,יא), שהתווסף י' כרמז לי' בטבת שהוא היסוד לחורבן] שדבר זה קשור ביסוד של קבלת תורה ומצוות להיות עבד רק לה': 'רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר, מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף? אמר הקב"ה: אזן ששמעה קולי על הר סיני, בשעה שאמרתי (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים", ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע' (קידושין כב,ב). כך שזה יסודי בקבלת התורה, וכיון שעברו על מצוות התורה, שלא שחררו עבדים (שזה הרבה יותר גרוע מעבד נרצע שזה לפחות ע"פ התורה), אז נענשו כעין שלא היו ראויים לצאת ממצרים, שזה היה חלק מהכח לשחרורם: 'דא"ר שמואל בר רב יצחק: (שמות ו) "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל" על מה ציום? על פרשת שילוח עבדים. ואתיא כהיא דא"ר הילא: לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים, הדא הוא דכתיב (ירמיהו לג) "מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי" וגו'' (יר' ר"ה ג,ה). בנ"י הצטוו על שחרור עבדים כדי לזכות לישתחרר ממצרים, ולכן כשפגמו במצוה זו כנגד זה נענשו בחזרה לעבדות (ועוד שמצרים לא עזרו להם, כעין רמז שמה שהיה ביציאת מצרים לא נעשה עכשיו, כי לא עשו כמו מה שנעשה ביציאת מצרים שקיבלו על עצמם שחרור עבדים). ויותר מזה נראה שקבלת התורה תלויה באי היותנו עבדים (שלכן הגמ' מקשרת את השמיעה בסיני לעבד) [שלכן כדי לצאת ממצרים היו צריכים לקבל לשחרר עבדים, שזה כיסוד לקבלת התורה שלכן ראויים לצאת בשבילה], ולכן כשלא שחררו עבדים היה בזה כעין החלת הדין של אי קבלת תורה בסיני, שהיה מביא לאבדון ('(שמות יט, יז) "ויתיצבו בתחתית ההר" א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם' [שבת פח,א]), וכן בזה מקלקל את הכפרה שמשה עשה בסיני על חטא העגל (ששוב עולה החובה, שלא ראויים לקבל קשר לתורה), ולכן אז מתגלה חורבן ואבדון (וכן יש גילוי בצרות כנגד שלושת העליות של משה שהיו קשורות בכפרה על העגל [שעוד בעליה הראשונה התחיל לבקש כפרה], כמו שאמרנו בתחילה). נראה שלכן זה תאריך של י' בטבת, שהוא כשבועיים לאחר כ”ה כסלו, שבו גמרו להכין את המשכן (פסיקתא רבתי ו,ה), שנעשה לאחר שחטאו בעגל שלכן היו צריכים משכן בשביל השראת השכינה בחטאיהם (ראה ב'תורת המקרא' “תרומה” למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א), לכן בסיומו זה כעין התחלת גילוי של חזרה לקדושה בשלמותה, ולכן אז ראויים לקרב לגאולה, ונאמר: 'אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, שנא' (ישעיהו נו, ד) "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי", וכתיב בתריה "והביאותים אל הר קדשי" וגו'' (שבת קיח,ב). לכן לאחר זמן של שתי שבועות (כעין רמז לשתי שבתות) אז חל זמן שהיה כעין ראוי לגילוי הגאולה (שלאחר שתי השבתות היה אמור להיות זמן הגאולה), וכיון שבמקום זאת חטאו ולא באה הגאולה, אז מתגלה זמן של חורבן וצרות, אבל לעתיד זה יתגלה במעלתו הראויה לקדושה וטובה, שלכן "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח,יט).