ג' טבת תשפ"א

לקט מדברי גדולי הדורות על הפטרת השבוע

מלכים-א' ג' (ט"ו-ד' א') וַיִּקַ֥ץ שְׁלֹמֹ֖ה וְהִנֵּ֣ה חֲל֑וֹם וַיָּב֨וֹא יְרוּשָׁלִַ֜ם וַֽיַּעֲמֹ֣ד׀ לִפְנֵ֣י׀ אֲר֣וֹן בְּרִית־אֲדֹנָ֗י וַיַּ֤עַל עֹלוֹת֙ וַיַּ֣עַשׂ שְׁלָמִ֔ים וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּ֖ה לְכָל־עֲבָדָֽיו.

נדירותה של ההפטרה[1]

הפטרה זו שבמרכזה משפט שלמה, הינה נדירה ביותר, באשר היא נקראת רק כאשר פרשת מקץ נקראת לאחר חנוכה, שהרי ברוב השנים היא נקראת בחנוכה, והפטרת חנוכה דוחה את ההפטרה המתוקנת לפרשה זו. הפעם הקודמת שההפטרה נקראה היה לפני עשרים שנה, בתשס"א. הפעם הבאה קרובה מאוד יחסית, שלש שנים (תשפ"ד) ולאחריה נמתין עוד שבע עשרה שנים (תת"א). (עפ"י לוח ההלכות והמנהגים תשפ"א בעריכת הרב אליהו זלזניק שליט"א.[2]).

ההפטרה רומזת לישראל והאומות והגאולה העתידה

בספרו של רבינו יוסף חיים זלה"ה הבן איש חי להפטרות ברכת חיים, מגביה ראייתו הנלמדת מההפטרה, וזלה"ק:...ואמרתי בס"ד כי זה המשפט הראשון אשר בא לפני שלמה המלך ע"ה, הזמינו הקב"ה לפניו באופן זה להיות הענין עצמו משל על זמן גלות ישראל מארץ הקדושה, ועל זמן גאולתם וחזרתם אליה בב"א. וראוי להיות המשל הזה ע"י שלמה...מפני כי הוא בנה בית המקדש הראשון, וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בביאור שיר השירים, שראוי שיהיה שלמה המלך ע"ה אשר בנה בית ראשון, שר קצת השירים המדברים בעד גלות האחרון ובעד הגאולה, עיין שם...וכן כאן רצה הקב"ה לעשות המשל הזה, כמשפט הראשון שבא לפני שלמה המלך ע"ה, שבזה תתנחם ירושלים, ותבטח כי ישובו בניה אליה לעתיד, וארמון על משפטו ישב, ותחזור העטרה ליושנה.

והוא כי בזמן הגלות  של ישראל שגלו לחו"ל, וירושלים מסורה ביד העכו"ם [הגוים] אז ירושלים אומרת לחו"ל, בני החי אלו ישראל, ובנך המת אלו העכו"ם ]הגוים]. וחו"ל אומרת להיפך. וכאשר היו טענות בין שתי הנשים הנזכרות, וכמו שפסק הדין במשפט, תנו לה הילוד החי והמת אל תמיתוהו. כן יפסק הדין בין ירושלים וחו"ל, תנו לה לירושלים הילוד החי אלו ישראל, והמת אל תמיתוהו ביסורים קשים על העוונות, ועל אשר גרמו צער לארץ הקדושה. וכמו שבאותו משפט יצתה בת קול ואמרה 'היא אמו' כן עתה בעת הגאולה תצא בת קול מן השמים, ותאמר על ירושלים היא אמו, וה' סביב לעמו...עכ"ל הברכת חיים.  

[רמז נאה מהחת"ם סופר בענין הנ"ל]

בדרשות חת"ם סופר (ח"ב דף ר"ע טור ג', מהדורה חדשה ח"ד עמ' שע"ד) כתב וזלה"ק: אני ישינה ולבי ער (שיר השירים ה' ב') כתב הרוקח בפירוש שיר השירים, במסורה ב' 'ישינה' מלא[3], הכא, ואידך דנשים זונות דשלמה [ואמתך ישינה (מלכים-א' ג' כ')] עיין שם מה שכתב ז"ל. ולפע"ד רמז כשאני ישנה מן המצוות בגולה, אזי אשה זונה אומרת לגבירה כנסת ישראל, לא כי בנך המת ובני החי (שם שם כ"ב). והאמת, הם הקרוים מתים (כברכות י"ח ע"ב) ואנחנו החיים, ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום (דברים ד' ד').

חכמת שלמה חכמת התורה - מהפטרתנו למדים על סעודת מצוה בגמרה של תורה (שיהש"ר א' א'). נלע"ד המלקט לומר כי זוהי סמיכות נאה לימי החנוכה אשר בה הועלתה על נס חכמת התורה לעומת חכמת אנוש, וכאן פותח ההפטרה בחכמת התורה אותה ביקש שלמה, היא החכמה האלקית, והמשפט הנמשך בה מוכיח זאת (ראה דבר העמק, נצי"ב)

הקשרה של ההפטרה לפרשתנו

[פעולת האדם שהקיץ משנתו]

הפסוק הפותח את ההפטרה נראה כקשר ישיר - יקיצה מחלום, בפרשתנו – פרעה, בהפטרה, להבדיל – שלמה המלך. הרב יששכר יעקובסון ז"ל בספרו חזון המקרא להפטרתנו כותב:...למרות הדמיון בבטויים [של חלום פרעה  ושל שלמה] כמה שונה היא תגובתו של שלמה על חלומו, כפי שאנו שומעים בראשית ההפטרה וַיִּקַ֥ץ שְׁלֹמֹ֖ה וְהִנֵּ֣ה חֲל֑וֹם וַיָּב֨וֹא יְרוּשָׁלִַ֜ם וַֽיַּעֲמֹ֣ד׀ לִפְנֵ֣י׀ אֲר֣וֹן בְּרִית־אֲדֹנָ֗י וַיַּ֤עַל עֹלוֹת֙ וַיַּ֣עַשׂ שְׁלָמִ֔ים וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּ֖ה לְכָל־עֲבָדָֽיו. המשותף בשניהם הוא שהחלום נראה להם כה ברור, כה דומה למציאות, עד כי היתה להם כעין הפתעה לקבוע אח"כ שלא היה זה אלא חלום. כידוע [משמשת] המילה 'הנה' כדי להביע את הבלתי צפוי, הנראה כחדש ומפתיע...ויקץ פרעה והנה חלום...ויקץ שלמה והנה חלום...אך כמה שונות הן התגובות על החלום מצד החולמים, פרעה נבהל, רוחו נפעמת והוא מחפש עצה ופתרון מאת יועציו חרטומיו, ואילו שלמה לבו מלא על גדותיו רגשי תודה לה', ולכן הוא עומד בתפלה, כי זוהי כנראה משמעות [המילה] 'עמד' בפסוק ויעמד לפני ארון ברית ה'... עכ"ל הרב יעקבסון.

ומה נאה להביא כאן אמרה שנונה של האדמו"ר מקוצק מספר עמוד האמת וזלה"ק: ויקץ פרעה ויחלום שנית. ההבדל בין יהודי לגוי: ויקץ יעקב משנתו ויאמר - או מתפלל או לומד, אבל ויקץ פרעה וישן ויחלום שנית, והסוף ויקץ פרעה והנה חלום..עכ"ל. ובאותה מטבע קודש בהפטרתנו אצל שלמה נאמר: ויקץ שלמה והנה חלום ויבוא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה'...

[התבוננות מעמיקה בהתיחסות האדם לסביבתו]

נתוח מעניין ומרתק עד למאוד עורך הרב משה ליכטנשטיין שליט"א בספרו נתיבי נבואה. בתחילת הדברים אזכיר נקודה מעוררת מחשבה נוספת שעומד עליה בתחילת מאמרו והיא, אי הבאת חלומו של שלמה ובקשת החכמה מה' יתברך בתחילת ההפטרה, ובכך היתה 'השוואה מושלמת' לפרשה שהאריכה בתיאור החלום לפני פתרונו של יוסף. ההפטרה פותחת בנקודת היקיצה מן החלום. נקודת היסוד בדבריו, בירור השאלה מדוע הובלטה דרגת אישיותן השפלה של הנשים, לכאורה היה ניתן להציג את אותה בעיה בלא להעלות נקודה אפילה זו. במערך דבריו אותם הוא פורש, הוא מראה כי גם אשה-אדם שנפלה לתהום כה עמוקה, יתכן שנסיבות סביבתיות דרדרו אותה לשם, אך במהותה היא נשארה כאדם בעל רגישות של רחמים לאנשים הסובבים אותה. (מובן שקיימת אפשרות, שרק שחיתות מוסרית ונהנתנות אנוכית-בהמית, הביאוה לכך) ולמעשה במבחנו של שלמה, זה מה שהוא מבקש לבדוק מה אופיין הפנימי העמוק של כל אחת מהנשים, ולבסוף מסקנתו שהאשה המושחתת מיסודה היא השקרנית, ואילו האשה שביסודה נשארו תכונות החמלה היא האם האמיתית. [אין כמובן חלילה בדבריו הצדקה למעשה מושחת זה!]

על סמך יסוד זה קושר הרב משה ליכטנשטיין בצורה נפלאה ומיוחדת את הפרשה וההפטרה. אלו חלק מדבריו שם: אף התנהלותו של יוסף כלפי אחיו מעלה תהיות משמעותיות: האם הוא נוהג בהם כאנשים אחים וכבני אדם ראויים, וכל מעשיו לא נועדו אלא להביאם לתשובה, לקבלת אחריות ולהגשמת התכנית האלקית עבור עם ישראל, או שמא, חס וחלילה הוא מתעלם מאנושיותם ומתעלל בהם על מנת לספק את צרכיו הנפשיים ורצונותיו האישיים כתגובה למה שנעשה לו על ידי אחיו? לאורך כל הפרשה, שאלת מפתח זו מלווה את ההתרחשות והיא נשארה 'תלויה באויר' בסיום פרשת מקץ. ספור הגביע, המסיים את הפרשה מציג בעייתיות זאת במלוא חריפותה והיא נותרת ללא מענה...התרת סימן השאלה הרובץ מעל יחסו של יוסף לאחיו, וההכרעה בין שתי האפשרויות הן צורך קריטי...

בנקודה זו נפגשת ההפטרה עם הפרשה: סיפור שתי הנשים [בעלות המוסריות השפלה] מציג את שני המודלים של ההתנהגות כלפי הזולת, מציב מבחן לבדיקתה, ומצביע על כך שהתנהלות הנראית לעין בלתי בוחנת כאינה ראויה, מסתירה לפעמים, נפש אוהבת הנדחקת להתנהגותה מכורח הנסיבות אשר בבוא העת תתגלה כרגישה ואוהבת, כך אצל הזונה החומלת על בנה, וכך המצב אצל יוסף למרות הקשיחות המופגנת כלפי אחיו.

התנהלותו התמוהה לכאורה של שלמה בפסק הדין שלו מסתירה חכמה עמוקה יותר, וכך הם פני הדברים גם בהתנהגותו של יוסף. כשם ששלמה רואה מצב מורכב יותר ומוציא מן הכח לפועל את תכונות נפשן של העומדות לפניו ע"י פסיקתו, כך יוסף שואף באמצעות מאסר בנימין לבחון את אחיו, להוציא לאור את רגשותיהם כלפיו, ולבדוק האם יש בתגובתם מן האמפתיה והאחריות כלפיו, ואכן תגובתו של יהודה לגזר הדין של יוסף [למאסרו של בנימין] מוכיחה שהוא אח אמיתי לבנימין, ועל כן הוא זוכה לקבלו בחזרה. בכך מוכחות חכמתו ורגישותו של יוסף, כשם שנגלו חכמתו ורגישותו של שלמה במשפט.

הפניות נוספות: דבר העמק לנצי"ב (ליקוט מספריו לספרי הנביאים). עין צופים לרב יקותיאל עזריאלי הי"ד. עיוני הפטרה לרב אברהם ריבלין שליט"א, בין מובאותיו הפנה גם לשיחות מוסר לרב חיים שמואלביץ זצ"ל בהעלותך 'בדד ישב'.