"לכלם נתן לאיש חלפות שמלת ולבנימן נתן שלש מאות כסף וחמש חלפת שמלת” (בראשית מה,כב). '"לכלם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימן נתן חמש חליפות" אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו? דאמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים! אמר רבי בנימן בר יפת: רמז רמז לו, שעתיד בן לצאת ממנו שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות, שנאמר "ומרדכי יצא בלבוש מלכות תכלת" וגו'' (מגילה טז,א-ב). אמנם הגמ' מסבירה שבא לרמז על מרדכי שיצא מצאצאיו (וראה בת"ת שמביא את הגר"א שבשווי היה שווה לשל האחים, ולכן לא היה להם לקנאות בזה), אולם לא מובן מדוע בכלל יוסף בא לרמז על זה, את מי זה מעניין עכשיו בכלל מה יצא מצאצאיו בעתיד? המשך הפס' הוא: "ולאביו שלח כזאת עשרה חמרים נשאים מטוב מצרים ועשר אתנת נשאת בר ולחם ומזון לאביו לדרך" (פס' כג). '"ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים" מאי מטוב מצרים? אמר ר' בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: שלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו' (מגילה שם). ליעקב שלח יוסף יין ישן שמביא לנחת רוח לדעתו של ת"ח (נראה שזהו גם הדרש '"זאת עשו וקחו את אביכם" וגו' "את טוב" זה גריס של פול שהוא על עיקת נפש' [ב"ר צד,ב], ששלח גריס פול להרגיע את הנפש, והוסיף לזה יין ישן כדי להביא נחת [הפס' בב”ר הוא בדברי פרעה, כיון שפרעה ידע רק את העניין של הגריסים ולא על היין שזה ראוי דווקא אצל ת”ח]) כרמז שיפקח יעקב את עיניו כת"ח ויראה שכל הצרה שעברה עליו בריחוק מיוסף (שעל זה יש להרגיע את מועקת הנפש) היה כדי שירדו בנחת למצרים, כראוי ליעקב בשל היותו ת”ח, ולא בשלשלאות ברזל: 'א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו, דכתיב (הושע יא, ד) "בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם ואט אליו אוכיל"' (שבת פט,ב). במיוחד רמז יוסף קשר לתורה, שיעקב ת"ח ולכן ראוי שירד בכבוד, לכן שלח לו חשבון (רש"י) של עשרה חמורים ועשר אתונות, כרמז לעשרת הדברות (ורמז לתורה בכתב ותושב"ע, שחמורים כלשון חומרה שמרמז על התורה שמחמירים בדיניה [ספק דאורייתא לחומרה], ואתונות כרמז ל"את" שזה ללימוד ריבוי בתורה, שזהו תושב"ע שלמדים במידות שהתורה נדרשת בהן), שזה מרמז על כלל התורה (שגנוזה בה [יר' שקלים ו,א]). בזה בא לומר שיפתח את עיני רוחו, בהיותו ת"ח ויבין את מה שעבר עליו, ובנוסף גם יראה שכל גלות מצרים היא הכנת בנ"י לקראת מתן תורה בה יקבלו את לוחות הברית (שבהם עשרת הדברות). (לכן שלח גם יין שמרמז על ת"ח שדעתם נוחה בו, והיין הוא 70 בגימטריה כרמז ל-70 הזקנים והסנהדרין [יש בסנהדרין 71 אבל זה כדי שתהיה הכרעה, וכן יחד עם המילה (יין) עצמה (שזה עוד אחד וכך) יוצא 71] שהם עיקר התורה בעולם, ושלח זאת "מטוב מצרים”, כרמז לתיקון העולם במתן תורה, שמתקשרת לכל העולם: 'תני דבי ר' ישמעאל: (ירמיהו כג, כט) "וכפטיש יפוצץ סלע" מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות, אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לשבעים לשונות' [שבת פח,ב], לכן רמז ביין שהוא 70 ומטוב מצרים, כרמז להשפעת טוב לעולם ע”י התורה). נראה שלכן יוסף נותן לבנימין חמש חליפות כרמז למרדכי, כיון שבפורים היתה השלמה של מתן תורה: '"ויתיצבו בתחתית ההר" א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. א"ר אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא! אמר רבא: אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב (אסתר ט, כז) "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר' (שבת פח,ב). לכן כמו שרמז ליעקב כך גם רמז לאחים, שירד למצרים כדי להכין להם את הדרך לגלות מצרים, שעניינה הכנה לקראת מתן תורה, שאת השלמתו יעשו בפורים, לכן גם נתן חמש שמלות כרמז לתורה שהיא בחמשה חומשים. וכן כרמז שהתורה נתנה בכפיה שכך ראוי לקבל את התורה, כאמירה שהיא חובה מצד המציאות, שזה גם נאמר בבריאה שהיא תלויה בקבלת התורה, שלכן נאמר "יום השישי” עם ה"א יתרה לרמז למתן תורה (שבת שם), לכן (בשל הכפיה) היתה חובת השלמה בפורים, ולכן רמז למרדכי ולחמש כנגד האות ה"א בבריאת העולם (שאז ישלימו את החלק של הכפיה). לכן גם ישר אחר הפס' של חמשת הלבושים של מרדכי נאמר "ליהודים היתה אורה" וגו' (אסתר ח,טז) ודרשו חז"ל: 'אמר רב יהודה: "אורה" זו תורה, וכן הוא אומר (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור"' וכו' (מגילה שם), שחמשת הלבושים קשורים להשלמת מתן תורה כמו שאמרנו. בזה בא יוסף לומר להם את מה שאמר קודם: “ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה. ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני אלקים לפניכם" וגו' (מה,ד-ה), שעכשיו עומדים לחזור לארץ, ויכול להיות שיתחילו לריב בדרך על כך שמכרו את יוסף (שלכן גם אומר להם "אל תרגזו בדרך" [פס' כד], 'ולפי פשוטו של מקרא יש לומר: לפי שהיו נכלמים, היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו, להתווכח זה עם זה ולומר על ידך נמכר, אתה ספרת לה"ר עליו וגרמת לנו לשנאתו' [רש"י]), לכן מרמז עכשיו על מכירתו שהכל נעשה כראוי מאת ה', כדי שירדו בכבוד ונחת, ושעכשיו יורדים לגלות בשביל ההמשך שבסופו מתן תורה, שלכן ה' גרם שימכרוהו וירדו על ידו, ולכן אין להם לחשוב על מכירתו כלל.