בגמ' מובא הסיפור על מה שנעשה בכ"ה כסלו: 'מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול' וכו' (שבת כא,ב). אבל מעניין שבתאריך הזה היה גם הדבר ההפוך, חילול במקדש, כמו שמסופר בספר החשמונאים: 'ויהי בשנת מאה וארבעים וחמש, בחמשה עשר יום לחודש כסלו, ויקימו שיקוץ משומם על מזבח ה', ויבנו במות בכל ערי יהודה מסביב. ויזבחו ויקטרו בחוצות העיר ולפני פתחי ביתם, ויקרעו את ספרי תורת ה' לקרעים, וישרפו אותם באש. וכל אשר נמצא אתו ספר ברית ה', וכל השומר את פי ה', היכו לפי חרב כאשר ציוה המלך. כמשפט הזה עשו לבני ישראל מדי חודש בחודשו בהיקבץ העם אל הערים. ובחמישה ועשרים יום לחודש זבחו את זבחיהם על הבמה אשר הקימו נוכח מזבח ה'' וכו' (חשמונאים א א,נג-נז). קשה לומר שהיה זה רק מקרה, אלא זה בא להבליט את עזרת ה' בניצחון על היוונים, שלכן כך יצא שבזמן שהם חיללו אז החלו בטהרת המזבח כשנכנסו למקדש לאחר הניצחון על היוונים: 'מה ראו לעשות חנוכה זו שמונה ימים? אלא בימי מלכות יון נכנסו בני חשמונאי להיכל, ובנו את המזבח, ושׂדוהו בשׂיד ותקנו בו כלי שרת והיו מתעסקין בו שמונה ימים' (מגילת תענית כסלו, כה). [זה כלול ברמז בסיפור בגמ', שכשנכנסו התחיל גילוי של טהרה, שזהו מציאת הפך שמן הטהור, שזה מרמז גם על כלל טהרת המקדש]. אולם כיון שהזמן של כ"ה כסלו היה כתשלום לחודש, על שנדחה ממנו הקמת המשכן: 'ומעתה הפסיד כסליו שנגמרה מלאכה בו? לאו, מהו "ותשלם"? אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם לו, מה שילם לו הקדוש ברוך הוא? חנוכת בית חשמנאי' (פסיקת רבתי ו,ה). לכאורה מה הקשר בזמן זה למעשי היוונים? בפשטות אין קשר, אלא הקשר היחידי הוא כנגד זמן זה שראוי שבו יושלם אח"כ חנוכת המזבח אצל בית חשמונאי, שלכן נעשה כנגד חנוכתם, אבל אין בזה קשר לזמן גמר בניית המשכן. אולם נראה שיש בזה קשר יותר עמוק, שהמשכן נבנה אבל לא הוקם עד ניסן, כך שיש בזה גילוי של קשר לקדושה אבל עדיין לא מתגלה כראוי. לכן כנגד זה נעשה חילול המקדש ע"י היוונים בתאריך שהיה אמור לקום המשכן ולא קם, כעין רמז שגם מה שהיוונים עושים זה קשור לגילוי של חוסר בקדושה, שזה נמשך עד לניצחון וחנוכת המזבח בהמשך השנים בחנוכת בית חשמונאי. זה בא לרמז שבנ"י היו תחת שלטון יווני בא"י, שבזה יש פגיעה בקדושת הארץ שמגלה שכינה בעולם, שכשיש שלטון זר אז יש חסרון ביישוב הארץ שקשור לקדושה עליונה, כיון שמצוות ישוב הארץ היא כנגד כל התורה: '… וקראו המקרא הזה: "וירשתם אותם וישבתם בארצם”, חזרו ובאו להם למקומם. אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה' (ספרי דברים יב,כט) [אמנם אמרו על ישיבת הארץ, אבל הכוונה גם על השלטון בארץ, שהרי הפס' שהביאו הוא על השלטון ועל הישיבה. רק שאצלם היה מדובר על יציאה מהארץ, ולכן הדגישו את ישיבת הארץ כהיפך מהיציאה ממנה]. ממילא היה בשלטון היוונים בארץ משום פגיעה כנגד כלל התורה, וכן זה משפיע גם על השכינה שבארץ שאינה בשלמות בשל כך. אולם ליהודים זה לא הפריע, לכן היה בזמן זה נפילה שהיוונים טימאו את המקדש, כרמז שיש בשלטונם פגיעה בשכינה שמתגלת במקדש ובארץ. כיון שלא פעלו לקחת את השלטון חזרה כראוי ליישוב הארץ, היה בזה כמניעה מהשראת השכינה כראוי, כעין אי הקמת המשכן בזמן שכבר נגמרה הכנתו, שיכל להבנות ולהשרות בו שכינה, ובכ"ז לא הוקם. לכן החסרון בקדושה בא לידי ביטוי בחוזק בזמן זה, כחלק מכלל הגזרות נגד התורה, שכיון שהיה פגם בישוב הארץ שכנגד כלל התורה (בשל שלטון יוון), אז זה התחזק ובא לידי ביטוי בפועל בגזרות היוונים נגד התורה, כהתגלות של זה, כעין נפילה ע"פ המציאות הפגומה, שמתחזק הפגם עוד יותר, כדי שיבוא לידי תיקון אח"כ, כעין דברי חז"ל: 'דבר אחר: "אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי". שנו רבותינו: … מתוך צרה – רוחה, שנאמר: "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע” ... מתוך אפלה – אורה, שנאמר: "כי אשב בחשך ה' אור לי"' (ילקו"ש נ"ך, רמז תקנח). כך מתוך הנפילה לצרות גזרות היוונים נעשה רווחה לגמרי משלטון יוון, שבטל שלטונם בארץ ע"י מרד החשמונאים, ובכך מתגלה שמתוך החושך של יוון ('"וְחֹשֶׁךְ" זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן' [ב"ר ב,ד]) מתגלה האור של הדלקת המנורה, לכן דווקא בזמן הראוי לתשלום לחודש על אי הקמת המשכן, נעשה הנפילה כדי שמתוכה תצמח הישועה וחנוכת המזבח של בית חשמונאי שהוא התשלום לחודש, שהנפילה היא היסוד לתיקון שצומח ממנה, שבזמן זה התגלה הפגם של אי ישוב הארץ, ובסופו ישוב הארץ כראוי וטהרת המקדש.