'מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה' (שבת כא,ב). בגמ' מובא סיפור נס פך השמן, אבל גם מודגש 'וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום', כיון שעל הנס של הפך לא היו קובעים חג, אלא זה על נס הניצחון יחד עם נס הפך. וכיון שידוע שאין קובעים חג אלא על הצלה ממוות (כמו שלמדו לפורים בק"ו מפסח), לכן היה מספיק לומר שניצחו וכולם מבינים שזה יסוד החג, אלא שמוסיפים את סיפור הנס כדי לומר מדוע זה הותקן בצורה שכזו של שמונה ימים. לכן ב'על הניסים' לא הזכירו את נס פך השמן, כי אין מה להודות על כך (שאין להודות על שה' נתן לנו לקיים מצוה, אלא יש להודות על שנתן לנו לנצח במלחמה ולכן רק זה מוזכר [ולא הביאו אפילו כאגב, כדי שלא יקרה מצב כמו שכיום יש הרואים בנס חנוכה רק את נס הפך ומתעלמים לגמרי מנס המלחמה, לכן אפילו לא הזכירו זאת, כדי לומר שאין בזה כלום מצד המעלה שיש לתקן להודות על כך לה', ובפרט שיכלו גם להדליק בשמן טמא ע"פ ההלכה]). בחנוכה יש גילוי של אור, כנגד המנורה שרומזת על נשמות ישראל, שהנרות דלקו בשמן טהור ולא פסקו עד שהביאו שמן טהור חדש, כרמז לנשמות ישראל שתמיד קשורים לקדושה, שלכן זהו כמו הנר המערבי שלא נכבה שהיה מרמז על השכינה בישראל (' … עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדותה? אמר רבא: זה נר מערבי, שנותנין בה שמן כנגד חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים' [מנחות פו,ב]) שזה קשור גם לדרגת ישראל (שזהו בעומק 'שכינה בישראל' שהשכינה מתגלת בישראל, שזה קשור גם לדרגת ישראל בחיבורם לשכינה באותו זמן, שלכן מזמנו של שמעון הצדיק היו זמנים שהיתה נכבית [יומא לט,א]). לכן המנורה שדלקה באה לבטא את חיבורם של ישראל לשכינה, כבאה לומר שאע"פ שהיוונים באו להחשיך את אורם של ישראל, לנתקם מהשכינה, לא הצליחו כי אין כזו אפשרות בעולם. לכן זה התגלה בשמן שהוא תמיד צף על החומרים האחרים ודולק, שכך אע"פ שפוגעים בקדושתנו ומנסים להטמיענו בגוים, הם אינם יכולים. הזמן לקח שמונה ימים עד שהביאו שמן טהור, כרמז שזה נמשך תמיד כך (שלכן לקח זמן ולא מיד, כרמז להמשכיות), וגם כדי לרמז שבכל מה שינסו לא יצליחו ולכן זה הזמן שלקח עד שהביאו שמן טהור שהכינו, שגם הזית (שממנו מכינים את השמן) מרמז על זה, כיון שעץ הזית לא יכול לקבל הרכבה, שזה מרמז על קדושת בנ"י: 'רבי לוי (תהילים קכח) "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך כשתילי זתים סביב לשולחנך", מה זיתים אין בהן הרכבה, אף בניך לא יהא בהן פסולת' (יר' כלאים א,ז). אדם בחושך מרגיש דיכדוך, ואילו באור מרגיש נעימות ואף טוב ושמחה, ולכן זה מביא לידי הילול לקב"ה, שזהו עניינם של בנ"י: ”עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיהו מג,כא), יצירת בנ"י נתגלתה בבחירת אברהם (שממנו מתגלה בנ"י שה' יצר) “אשר בחרת באברם" ("אתה הוא ה' האלקים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם. ומצאת את לבבו נאמן לפניך וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני החתי האמרי והפרזי והיבוסי והגרגשי לתת לזרעו" וגו' [נחמיה ט,ז-ח]. אולי “לבבו” רומז גם על השירה לה', שזה מתגלה בהלל משמחת הלב, וזה קשור בשינוי שמו כדי להוליד את יצחק, וכן נאמר קשר לא”י, כיון שבנ”י מהללים את ה' וזה מתגלה במיוחד בא”י דווקא). לכן האור מתגלה באברהם, שזהו '"וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי אוֹר". זה אברהם, הה"ד (ישעיה מא, ב): "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק" וגו', אל תקרא העיר אלא האיר' (ב"ר ב,ג) [נראה שנרמז ב”העיר”, כרמז להתעוררות להלל לה' (שזה מתגלה בבנ”י), שזה ע”י גילוי של אור]. גילויו של אברהם כהתחלת זמן התורה היה ב(תחילת ה)אלף השלישי (ע"ז ט,א), כרמז לפס' השלישי בו נאמר "יהי אור" כנגד אברהם, וזה כגילוי נגד המלכות השלישית שמתגלה בחושך, שבאה להחשיך עיניהם של ישראל: '"וְחֹשֶׁךְ" זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל' (ב”ר ב,ד), ולכן גם התגלה נגדה ע”י החשמונאים משבט לוי, שהוא הבן השלישי, ושבט לוי שרים במקדש, שמהללים את ה' (ההיפך מהיוונים שרצו להוציא שם ה' מפי ישראל ע”י החושך, נגד האור וקשרו להילול ה', כגילוי השכינה בעולם שמאירה באור ה'. כאשר משתחררים מהגלות אור ה' עולה ע”י בנ”י שיכולים להאיר בעולם באור ה' כראוי). ע”פ היוונים האש היא שבראה את העולם, ולכן היה בנס פך השמן כהוכחה נגד שיטת היוונים, כמו שמסביר מרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א (ראה ב'מועדי ישראל' 'נס פך השמן'), נראה שבעומק של זה יש גם ביטוי להבדלי התפיסות, שהיוונים (ועובדי הע"ז) האמינו שיש אלים שבראו ולא אכפת להם יותר מהעולם, כעין האש שבראה ומה אכפת לאש ממעשה בני אדם?, לעומתם אנו מאמינים שה' ברא את העולם, ולכן מתייחס לעולם כל הזמן, ולכן נראה עכשיו בנס השמן שה' מעל האש, ומגלה לנו זאת גם עכשיו, שעדיין מתייחס לעולם ופועל בו. לכן הנס היה שמונה ימים, כעין זמן המילה (שגזרו היוונים גם עליה לבטלה), וכעין רמז למעל הטבע (שהטבע נברא בשבוע), שהטבע נברא פעם, אבל ה' מקיימו גם עכשיו (ולכן כעין המשך של אחרי השבוע), וזה נעשה על ידנו – לגלות את ה' בעולם, ולכן זהו מהותם של ישראל (ולכן בנ"י נקראים מולים [משנה נדרים ג,יא]), וזהו גילויו של אברהם, שבו החל להתגלות בנ”י, להאיר בעולם, שאת זה היוונים ניסו לנתק ולהחשיך ולא הצליחו. זה התגלה במנורה שהיו חלונות ביהמק"ד בנוים בצורה שהאור יאיר כלפי חוץ (מנחות פו,ב), לומר שהמנורה מאירה לכל העולם, שמעלה את כל העולם לגילוי אור ה', להאיר שכינה בכל חלקי העולם החומרי (וזה נעשה יחד עם ההילול של בנ"י שקשורים לאור המנורה [שהיא מאירה בנרות כרמז לנשמות בנ"י ("נר ה' נשמת אדם". משלי כ,כז)], כמו שאמרנו שהאור קשור בהילול. לכן הגילוי הממשי לכל חצר בירושלים היה במנורות של שמחת בית השואבה: 'ולא היתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה' [משנה סוכה ה,ג], כרמז מהמנורות האלו ללמד שהמנורה שבמקדש מאירה כשזה קשור בהילול של בנ"י, כמו בשמחת בית השואבה שהיה בהילול גדול לה'). החשמונאים היו משבט לוי, כך שאינם מלכים משבט יהודה ולכן נחשבים כעין סוג של מלכות ישראל – יוסף (ראה ב'תורת המועדים' 'מלכות החשמונאים לאור ההלכה' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א האם מלכותם היתה בסדר או שלא כיון שאינם מיהודה), לכן מתגלה בהם הניצחון במלחמה וההלל על כך, כעין הנאמר ליוסף בהקשר לחלקו בארץ: “ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי” (בראשית מח,כב), שבפשטות ודאי שהכוונה שיעקב התכונן למלחמה פיזית נגד הגוים שבאו להילחם נגדו, שחגר חרבו וקשתו נגדם (רש”י [או שהכוונה על יהושע, ע”פ הרשב”ם]), ובגמ' דרשו על תפילה: '"ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", וכי בחרבו ובקשתו לקח, והלא כבר נאמר (תהלים מד, ז) "כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני"? אלא חרבי זו תפלה, קשתי זו בקשה' (ב”ב קכג,א) [קושית הגמ' אינה שאין להילחם, שהרי ברור שמי שלא נלחם לא יקבל נחלה (ראה ב'מעשי אבות – ב' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א בעמ' 178-180. וראה ב'תורת השבת והמועד' 'הרוח והכוח במשנת היהדות', למרן שר התורה הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א), אלא שכיון שיעקב מדגיש שהוא נלחם, ולא מזכיר את שם ה' שעזרו זה לא נשמע טוב, ולכן דרשו שרמז על עזרת ה', בכך שהתפלל וביקש מה' שיעזרהו]. תפילה ובקשה היא סוג של כעין תהילת ה', שמבטא שהכל מה', לכן בחנוכה מתגלה (כעין יוסף, ובדגש של שכם, שלוי הרג שם וכבשם, וממנו החשמונאים בהמשך שיכבשו את הארץ) גילוי של ניצחון במלחמה יחד עם האור וההלל לה' (שקשור אור והלל כמו שאמרנו בתחילה), לכן יש אמירת הלל וגם הדלקת הנרות כביטוי להודות ולהלל לה' על הנס שניצחנו במלחמה (שמתגלה בנס המנורה).