מה הסיבה לייסודו של חג החנוכה, האם זהו זיכרון לנס פח השמן או לניצחון המעטים מול רבים?

על מה נקבע חג החנוכה? לכאורה התשובה פשוטה וידוע לכולם וכתובה בפירוש בגמרא, "מאי חנוכה? ...שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים" (שבת כ"א:).

על פי הניסוח בגמרא ניראה שהסיבה העיקרית לחג החנוכה היא נס השמן במנורה, אמנם מוזכר גם הניצחון אך בתור תיאור זמן בלבד. לעומת זאת, בנוסח "על הניסים" ובפיוט הקדום "הנרות הללו" לא מוזכר נס פך השמן כלל אלא המלחמות בלבד, "עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה".

מדוע אם כן, הגמרא עוסקת בנס פך השמן ובתפילה אנו מזכירים דווקא את נס הניצחון במלחמה? זאת ועוד, הרי גם על-פי ההיגיון, נס פך השמן לא נראה כעניין המרכזי לעומת שנים רבות של מלחמות בחירוף נפש וניצחונות של "מעטים מול רבים" וגילויי גבורה עצומים. מוסיף על כך המהר"ל ומקשה שלא ראינו שחז"ל מתקנים חג על אפשרות לקיים מצווה, אפילו מצווה גדולה כמו הדלקת המנורה?!

נס פח השמן מגלה את נס הניצחון

על כך יש לענות, כי אמנם ללא ספק, מתתיהו ובניו ניחנו בכישרונות מיוחדים שעזרו להם מאוד בקרבות הרבים. רוח לחימה עצומה, תחבולות, יכולת שליטה ופיקוד, יצירתיות, חתירה למגע ועוד תכונות ושיטות שנלמדות בבתי הספר ללחימה בכל העולם עד היום. לכן היה צורך בנס לא טבעי - שמן שמספיק ליום אחד דולק במשך שמונה ימים, ומלמד אותנו שההצלחה של החשמונאים הייתה מעבר ליכולת הטבעית שלהם! למרות שמתתיהו ובניו לחמו בכל כוחם והיו בעלי כישרון מיוחד, באופן טבעי לא הייתה להם שום אפשרות להצליח.

תחבולות, יכולות לעזור כשצבא האויב גדול מעט מהצבא הלוחם. אבל אם הוא גדול פי שניים ובטח אם הוא גדול פי חמש או פי עשר, בדרך הטבע אי אפשר לנצח אותו עם שום תחבולות. על אחת כמה וכמה אם מדובר בצבא מאומן שכבש כבר את כל העולם, ששיוצא למתקפה עם כוח הגדול פי חמישים מהכוח המגן!

 זאת מטרתו הראשונה של נס פך השמן, והלימוד לדורות, למרות שהחשמונאים עשו את השתדלותם ברמה המקסימאלית - הניצחון היה בבחינת נס גמור!

מה הייתה מטרת המלחמה?

טעות נוספת שיכולה לצמוח מסיפור המלחמות היא המחשבה שעיקר מטרתם של החשמונאים ביציאתם למלחמה הייתה להשיג עצמאות מדינית. אמנם, טענה זו אינה משוללת מן היסוד מפני שיש ערך גדול לכך שעם ישראל יהיה בארצו ולא יהיה משועבד. אבל טעות היא להסתפק בכך ולוותר על התוכן הרוחני של ישיבתנו בארץ. כמאמר של רס"ג, "אין אומתינו אומה אלא בתורותיה" (= תורה שבכתב ותורה שבע"פ).

הלאומיות והרוחניות של עם ישראל הם דבר אחד ואין להפריד ביניהן. גם כאן מגיע נס פך השמן שבו מדליקים את המנורה במקום הכי קדוש לעם ישראל, להראות שהדבר שעמד מול עיני החשמונאים לא הייתה העצמאות המדינית בלבד, אלא הבראת מרכז החיים של עם ישראל - עבודת ה'. כלשונו של המהר"ל, "כי הניצחון היה בשביל(=בגלל) שטימאו את ההיכל, וה' יתברך רוצה בעבודת ה'".

מטרתם של החשמונאים ביציאתם למלחמה הייתה לאפשר לעם ישראל לעבוד את ה'. עובדה היא שמרד החשמונאים התחיל רק כאשר שלטון היוונים לא איפשר את שמירת המצוות בצורה חופשית. זאת ועוד, בפועל - בזמן חנוכת המזבח עדיין לא הייתה עצמאות מדינית, הקרבות בכל הארץ המשיכו עוד שנים רבות ורק לאחר עשרים ושתים שנים התמנה שמעון לנשיא ישראל.

ההבדל בין הלימוד להודאה

שתי טעיות אלו נובעות מתפיסה חלקית של המציאות וקשה להתמודד אתן יותר מאשר להתמודד עם טעיות גמורות מפני שיש בהן חלק של אמת. לכן הגמרא שתפקידה ללמד מדברת בעיקר על הנס שממנו אנו צריכים ללמוד על צורתה ומטרתה של המלחמה. ואילו בתפילה, אנו עוסקים בהודאה ועלינו להתרכז בעיקר העניין שעליו אנו מודים, שהוא ללא ספק הניצחון העל-טבעי של החשמונאים על היוונים הרבים. שכוונתו הייתה להחזיר את עבודת ה' שהיא מרכז החיים של עם ישראל, לחיים של היהודים בכל הדורות.

שנזכה לשים את הקשר עם ה' והציפייה למקדש במרכז החיים שלנו ומתוך כך למלא גם את כל פרטי החיים שלנו בעבודת ה'.