'אמר רב כהנא: דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום: נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה, כסוכה וכמבוי' (שבת כא,ב-כב,א). 'פסולה – דלא שלטא בה עינא למעלה מכ' אמה, וליכא פרסומי ניסא. כסוכה וכמבוי – דתנן בהו בהדיא בעירובין ומסכת סוכה דפסילי' (רש"י). רבי תנחום מדמה את נר חנוכה לסוכה ולמבוי, משמע שרואה קשר ביניהם. אמנם בפשטות אפשר שרק נתן דוגמאות להלכות שבהם פסול מעל כ' אמה, שדימה להם ולכן כך פסק. אולם נראה בכ"ז שבא לדמות ביניהם, שאחרת היה מספיק לומר את ההלכה (ועוד שגם אם רק בא לומר את ההלכה, ודאי שיש קשר פנימי אם כך זה מתגלה בהלכה ומקורותיה). בסוכה הסכך מרמז על השכינה – על ענני הכבוד: 'דתניא (ויקרא כג, מג) "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל". ענני כבוד היו, דברי ר' אליעזר. ר"ע אומר: סוכות ממש עשו להם' (סוכה יא,ב). דין קורה במבוי בא להפוך את דין המבוי שהוא כעין רשות הרבים (מדרבנן), שיחשב לרשות היחיד. כך בדומה בחנוכה התגלה שהארץ חזרה מרשות היוונים – שהם מאומות העולם הרבות, לבנ"י – שאנו אומה אחת, כעין מרה"ר לרה"י (כאשר באמת הארץ שייכת תמיד לבנ”י, ולכן גם מה שהגוים שלטו כאן זה רק חיצוני אבל לא מהותי אמיתי, כעין שמבוי אינו רה”ר באמת, אלא דומה לזה, ולכן מדרבנן דינו כעין רה”ר). בדבר זה התגלתה השכינה, התגלה גילוי ה' בעולם, שעזר לנו בניצחון על האימפריה היוונית, שה' מסר גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים, וכן נס פך השמן שהראה גילוי שכינה, שדלק מעבר לזמן הרגיל של דליקת השמן, כעין הנר המערבי (שדלק כך מעבר לזמן הרגיל) שבזה מראה על גילוי השכינה (מנחות פו,ב). זהו כסוכה שמרמזת על גילוי שכינה, וכן על עזרת ה' לנו (כמו ענני הכבוד שהגנו מפני המזיקים במדבר ['… ושורף נחשים ועקרבים'. תנחומא "בשלח" סימן ג], וכן הגנו כשהמצרים רדפו אחרינו, שעמוד הענן [שהוא חלק מענני הכבוד] הגן מהמצרים ["ויסע מלאך האלקים ההלך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם. ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה ולא קרב זה אל זה כל הלילה” (שמות יד,יט-כ). 'והיו מזרקין בהם חצים ואבני בליסטראות, והענן (מקבלן מהן) [מגין עליהם]' וכו' (ילקו”ש רמז רלג)]. אולי לכן רמזו גם על הגנה נגד המלכויות, שדרשו נחש שרף ועקרב על האומות [ויק"ר יג,ה], וממילא יוצא שאם העננים הגנו מהם אז בדרשה בא לומר שהם גם מגנים עלינו מהאומות [אמנם האומות מזיקות לנו, אבל עדיין יש הגנה שלא ישמידונו וכדו']). גם עצם זה שהארץ בידנו ולא ביד הגוים זהו גילוי שכינה, שקשורה עם בנ"י שמגלים את אור ה' בעולם במיוחד בא"י, שיש קשר שביחד מגלה אור ה' בעולם. לכן נר חנוכה קשור למבוי וסוכה בפנימיותו. נראה שהמידה הזו של כ' אמות (מעבר לצד ההלכתי שהעין לא שולט בו) מרמזת על אברהם שהוא היה בדור העשרים מבריאת העולם (אבות ה,ב), והוא החל לגלות את אור ה' בעולם (לכן גם מתגלה בשליטת העין, כעין שהראה לאנשים שיש ה' בעולם) [גם במבוי יש 3 מחיצות והקורה היא בצד הרביעי, כך שכעין במחיצות יש רמז לשלושה אבות (שהקורה מרמזת על אברהם, אבל גם על הקמת בנ”י שיצאו ממנו, שיצאו משלושה אבות, ולכן משלימה לשלוש מחיצות כרמז לשלושת האבות)]. אברהם היה אדם יחיד וממנו יצאו ישראל הרבים [בהיותו אחד מאבותינו] (כך שיש קשר בין רבים ליחיד כמבוי). גם אברהם בהתחלה היה רואה את יעודו כמיועד לתקן את כל העולם בעצמו, שיגלה את שם ה' לכל העולם, עד שה' אמר לו שימול עצמו ויקים את בנ"י, שיתמקד בהקמת בנ"י במקום בכל העולם (ראה ב'תורת המקרא' “וירא" אות א', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), ולכן זהו כעין העברה מרבים ליחיד, מכלל העולם לבנ"י (כמבוי), בשביל גילוי שם ה' ע"י בנ"י (שזהו כסוכה, שהיא גילוי ה' בבנ"י, שמראה לכל העולם שיש שכינה בישראל). היעוד של כל זה הוא לתקן את העולם להיות מקום קדוש לגילוי שכינה, שזהו כשבת שמרמזת על בריאת העולם ע"י ה' שיעודה גילוי שכינה (שה' לא ברא סתם עולם אלא כדי לגלות בו את שכינתו), שלכן גם יש קשר בין שבת והעוה"ב המתוקן בגילוי שכינה: 'שבת אחד מששים לעולם הבא' (ברכות נז,ב) ['אחד מששים', מעבר לפשטות שזו המידה שבה משתמשים לאמירה של כעין דוגמה קטנה, כעין 'בטל בששים' שהוא חלקיק זניח, ולכן משתמשים במידה זו לאמירת של דוגמה קטנטנה לדבר הגדול, כמו שיש שם עוד דברים שעליהם נאמר אחד מששים. נראה שזה גם מרמז על בנ"י שיצאו ממצרים ששים ריבוא, ואנו מתקנים את העולם, שמעלים אותו להיות קדוש לעוה"ב]. זה מתגלה ברמז במבוי, שהעולם במקום שיהיה בו כביכול גילוי של ריבוי אלילים יהיה כולו לה', מרשות הרבים (שאינם באמת אלילים אלא רק האנשים מחשיבים אותם ככאלו, כמו שמבוי אינו באמת רה"ר מדאורייתא, אלא רק נראה כך בעיני אנשים, שלכן חז”ל גזרו בו דין כרמלית כעין רה”ר) לרשות היחיד – של ה'. אולי אפשר ששלושת הדברים הם כעין כנגד שלושת הרגלים, שבהם עולים לירושלים, ונאמר בהם ראיה: “שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות" וגו' (דברים טז,טז), שכך דין כ' אמות שלא שולטת בה העין מרמז כנגד הראיה את פני ה' כביכול בירושלים (שלכן צריך פחות מ-כ' כדי שיראה). סוכה זה כנגד חג הסוכות. דין מבוי שזה דין בדיני שבת מרמז על חג שבועות שבו נתנה תורה, והתורה נתנה בשבת ('ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל, כתיב הכא (שמות כ, ז) "זכור את יום השבת לקדשו", וכתיב התם (שמות יג, ג) "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה", מה להלן בעצומו של יום אף כאן בעצומו של יום' [שבת פו,ב]. [ראה ב'תורת המועדים' 'שבועות כחג מתן תורה' למרן שר התורה הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א שמברר את התאריכים של מתן תורה]), וכן חג שבועות זה ע"פ ספירה של שבעה שבועות, שזה כעין רמז לשבת (אמנם זה לא ע"פ שבת בראשית, אלא ע"פ שבועות שמתחילים למחרת יו"ט ראשון של פסח, אולם הבסיס של שבע ושבועות הוא כרמז לשבת). חנוכה הוא חג שנקבע על הניצחון על היוונים, וקביעת חג על ניצחון במלחמה נלמד בק"ו מפסח ('ומה מעבדות לחירות אמרי' שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן?' [מגילה יד,א], שזה הבסיס של לימוד לקביעת חגים על הצלה, שכך זהו בפורים ובחנוכה), ולכן מרמז על חג הפסח. חנוכה הוא מלשון 'חינוך והרגל על לעתיד' (בני יששכר כסלו ב,ח), בגאולה אנו חוזרים לארץ, וכובשים אותה חזרה ממה שהגוים כבשו והגלו אותנו ממנה, כמו שכבשו החשמונאים חזרה את הארץ מהכובשים היוונים, בזה אור ה' מתגלה שזהו גילוי של נר חנוכה (שמגלה על נס המנורה ועל נס הניצחון במלחמה שהיתה אז), וזהו כעין שבת שהיא כעין לעתיד, ובפרט בדגש על דין מבוי, שזה רשות הרבים שעוברת ליחיד – מהגוים חזרה לנו, וזהו כסוכה שמרמזת על השכינה, כיון שכמה שהארץ יותר בידנו כך יש יותר גילוי שכינה בעולם: 'וכמו שהשכינה אינה בשלימות בעוד שמקום בית המקדש אינו בשלימות ועל מכונה, כן שכינה אינה בשלימות כאשר ארץ ישראל אינה בשלימות גבוליה' וכו' (חסד לאברהם ג,ז).