כולנו מכירים את סיפורו של חג החנוכה. המלך אנטיוכוס והיוונים גזרו על היהודים שלא לקיים מצוות, וניסו להעביר אותם על דתם. יהודים רבים נהרגו משום שקיימו את המצוות במסירות נפש. מתתיהו החשמונאי ובניו הניפו את נס המרד, ולאחר קרבות רבים וניצחונות ניסיים הצליחו המכבים לטהר את בית המקדש, לגרש את היוונים ולחדש את מלכות יהודה העצמאית בארץ ישראל.

רבי נתן, תלמידו המובהק של רבי נחמן, מלמד אותנו שהסיפור הזה אינו רק מאורע היסטורי מן העבר, אלא מדובר במשל לאירועים שמתרחשים בחייו של כל אחד מאיתנו, ועלינו ללמוד מחג החנוכה איך להתמודד איתם (ליקוטי הלכות, חנוכה א):

"שֶׁצָּרִיךְ כָּל אָדָם לְהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַמְדַמֶּה, שֶׁהוּא כֹּחַ הַבַּהֲמִיּוּת, שֶׁהֵם הַתַּאֲווֹת כֻּלָּם, וְלַעֲלוֹת אֶל הַשֵּכֶל... וְהַכְנָעָה הוּא עַל-יְדֵי הִתְגַּלּוּת גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא... וְזֶהוּ לְשׁוֹן חֲנֻכָּה, שֶׁאָדָם מִתְחַנֵּךְ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְאִי אֶפְשָׁר לְהַתְחִיל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּי אִם כְּשֶׁיֵּשׁ שֶׁלּוֹ מִתְּחִלָּה מִלְחָמָה לְשַׁבֵּר כֹּחַ הַמְדַמֶּה, וְזֶהוּ בְּחִינַת מִלְחֶמֶת עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁהָיָה קֹדֶם חֲנֻכָּה... שֶׁרָצוּ לְהַשְׁכִּיחַ תּוֹרַת ה' וּלְהַעֲבִירָם עַל חֻקֵּי רְצוֹנוֹ, שֶׁזֶּה בְּחִינַת כֹּחַ הַמְדַמֶּה, כֹּחַ הַבַּהֲמִיּוּת, שֶׁמִּתְפַּשֵּׁט עַל הָאָדָם וְרוֹצֶה לְמָנְעוֹ וּלְהַעֲבִירוֹ מִתּוֹרַת ה', חַס וְשָׁלוֹם... וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁזּוֹכֶה לְהִתְגַּבֵּר עַל מַלְכוּת הָרִשְׁעָה הַנַּ"ל וּלְשַׁבֵּר כֹּחַ הַמְדַמֶּה, אָז מַתְחִילִין לְהַדְלִיק נֵר חֲנֻכָּה, דְּהַיְנוּ שֶׁזּוֹכִין לַעֲלוֹת אֶל הַשֵּכֶל שֶׁהוּא בְּחִינַת נֵר הַדּוֹלֵק... וּבְכָל יוֹם מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ, כִּי אָסוּר לַעֲמֹד עַל מַדְרֵגָה אַחַת, רַק צָרִיךְ לְהוֹסִיף קְדֻשָּׁה בְּנַפְשׁוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם, וְשֶׁיִּהְיֶה שִׂכְלוֹ מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ בְּכָל יוֹם וָיוֹם".

שם החג, חנוכה, מסמל את ההתחלה, כמו חנוכת הבית, שבה חונכים בית חדש ומתחילים לגור בו. כאשר אדם מתחיל את דרכו בעבודת ה', הוא בבחינת חניך ומתלמד. ואי אפשר להתחיל לעבוד את ה' כראוי, עד שיצא האדם למלחמה מול הכוחות הרעים שבתוכו - כוח הדמיון שמנסה לבלבל את דעתו והיצרים הרעים שמושכים אותו לכיוונים אסורים.

כוחות אלה מסמלים את היוונים ושאר אויבי ישראל מאומות העולם, שרצו להעביר את ישראל על דתם, ונגדם נלחמו המכבים והיהודים בכל הדורות.

אחרי שזוכה האדם להתגבר על הדמיונות ועל היצר הרע, באמצעות לימוד התורה וקיום המצוות, אז הוא יכול להיכנס למקדש - לתוך עמקי נשמתו, ולהדליק בו את נרות המנורה, אשר מסמלים את חוכמת התורה. כל זמן שהאדם לא תיקן את עצמו, ולא רכש לעצמו יראת שמים ומידות טובות, התורה לא תוכל להאיר בו כראוי ושכלו יהיה מעורפל ולא צלול. רק אחרי שמנקים את הטומאה והזוהמה, יכול האור להאיר בטהרתו.

אבל הדלקת הנר אינה סוף הסיפור. כידוע, נקבעה הלכה כדברי בית הלל, שבחנוכה יש להדליק בבחינת "מוסיף והולך" - ולהדליק בכל יום נר נוסף.

זוהי חלק מההדרכה בעבודת ה', שעל האדם להוסיף תמיד וללכת, ולא להישאר באותו מקום. לא די לנצח את היצר פעם אחת, צריך להוסיף בכל פעם עוד תורה, עוד מצוות, עוד התחזקות. אם האדם לא יוסיף להתעלות, הוא לא יישאר במקומו אלא אף יתדרדר למטה, משום שכוחות הרע אינם יושבים בשקט, הם מנסים תמיד להכשיל אותו.

בבינוניות, יש מעין לגיטימציה לדריכה במקום, לשמירה על הקיים. ובמקום שהאדם יעלה ויתעלה הוא רוצה לשמור על מדרגתו הרוחנית הנוכחית. על האדם ללכת כל הזמן ולהתקדם לעלות ולהתעלות - וזוהי שלמותו.

וכבר אמר על כך רבי אברום שפירא זצ"ל: "אסור להיות בינוניים!"

רק באמצעות הוספה תמידית של אור אפשר לנצח אותם. ולשמור על בית המקדש שבלבנו כשהוא טהור ומואר.

הרב יניב כהן, מהאתר: "ישיבת ההסדר קרני שומרון" - www.karnash.co.il

משה רט, אליהו טייב - מהספר: "שולחן השבת עם רבי נחמן"