בס''ד   פרשת וישלח: האם האבות קיימו את כל התורה

פתיחה

בפרשת השבוע מספרת התורה, על הכנת יעקב לפגישתו עם עשיו במתנה, תפילה ומלחמה. הרמב''ן (לב, ה), כפי שכתב פעמים רבות בפירושו לתורה הסביר גם עכשיו, שהמעשים שקרו לאבות ומסופרים בתורה, מהווים סימן למה שיקרה לבני ישראל בעתיד במהלך הדורות. משום כך, כפי שיעקב התכונן בדרכים אלו למאבק עם ישמעאל - כך עם ישראל צריך להתכונן, ובלשונו:

''ויש בה עוד רמז לדורות, כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו, יארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחז בדרכו של צדיק שנזמין עצמנו לשלשת הדברים שהזמין הוא את עצמו, לתפלה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה, לברוח ולהינצל, וכבר ראו רבותינו הרמז הזה מן הפרשה הזאת כאשר אזכיר.''

כפי שכותב רש''י, אחד מהדרכים בהם יעקב ניסה לשכנע את עשיו שלא ילחם בו היא, שלמרות הברכות שקיבל מיצחק, למעשה נשאר עדיין גר - 'עם לבן גרתי', ולכן אין טעם לעשיו לקנא בו על כך שגנב לו את הברכות. פירוש שונה מופיע בדברי המדרש, בו דורשים מהמילה גרתי, שלמרות שיעקב גר אצל לבן, לא למד ממעשיו הרעים והמשיך לקיים את תרי''ג המצות.

בעקבות כך, נעסוק השבוע בשאלה האם אכן האבות קיימו את כל התורה וכפי שנקט המדרש. נראה את מחלוקת הראשונים בעניין, את דברי הגמרות, ואת יישובי הפרשנים הסוברים שהם אכן קיימו למספר סיפורים המופיעים בתורה מהם עולה שהאבות עשו מעשים שנוגדים את ההלכה (ועיין הערה[1]).

מעשי האבות

האם האבות קיימו את התורה? בפשטות מדברי הגמרא במסכת יומא (כח ע''א) הכותבת בשם רב אשי, שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה, כולל אפילו מצוות מדרבנן כמו עירובי תבשילין, משמע שכן. כך גם עולה מדברי המשנה במסכת קידושין (ד, יד) הכותבת, שמצינו שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה שלא נתנה. למעשה נחלקו הפוסקים, ויש בעניין זה שלוש דעות:

א. לא קיימו

דעה ראשונה הסוברת שאין הכוונה שהאבות קיימו כפשוטו את המצוות, מופיעה בדברי רבי אברהם בן הרמב''ם (פרשת וישלח) בעקבות אביו הרמב''ם, וכדי להבינו יש להקדים הקדמה קצרה. כפי שראינו בעבר (נשא שנה ב'), מהלכות תשובה (ח, ב) ובמורה נבוכים (ג, כז) עולה שלדעת הרמב''ם, מטרת האדם בעולם הזה להשיג את האלוקות בצורה הטובה ביותר שיש.

מדוע אם כן יש לקיים מצוות? בגלל שני עניינים: עניין ראשון, לתקן את חיי העולם הזה. כדי שיהיו אמצעים טובים להשיג את האלוקות, צריך מצוות שיסעו בכך (למשל אם ייגנבו אחד מהשני, לא יהיה שקט נפשי לעסוק במושכלות). טעם שני, לתקן משהו בדעתו ובתפיסותיו של האדם המקיימה. השלכה לתפיסה זו ראינו במקום נוסף (בהעלותך שנה ג'), שלדעת הרמב''ם גם גוי יכול להיות נביא כמו יהודי למרות שהוא לא מקיים מצוות, מכיוון שהמצוות מהוות רק עזר להשגת המושכלות - ואת המושכלות גם גוי יכול להשיג.

לפי דבריו יוצא, שכאשר הגמרא אומרת שאברהם אבינו קיים את המצוות כולל דיני דרבנן, אין הכוונה כפשוטו שהוא הניח תפילין או הקריב קרבן פסח, שהרי אין בהם עניין עצמי. אלא הכוונה שאברהם אבינו הגיע למטרה העליונה (אהבת ה', יראתו, הרחקה מהגשמות וכדומה) - בלי לקיים את המצוות שעוד לא ניתנו באותה שעה, ובלשון רבי אברהם בן הרמב''ם:

''ולפי שהתאימו מעשי מצוות אלה על ידי האבות עליו השלום למצוות התורה עם אמונתם באחדות הבורא והרחקת את השיתוף והעבודה והיראה והאהבה שהן עיקרי האמונה בתורה ושורשיה, אמרו בהם כי הם קיימו כל התורה כולה, לא ששמרו שבת או אכלו מצה בפסח כמו שיעלה על הדעת.''

גם רבי חיים מוולויז'ין (נפש החיים א, כא) כמו הרמב''ם כתב, שאין הכוונה שהאבות קיימו את המצוות ממש, אלא שרק קיימו את עניינים. ההבדל בינו לבין הרמב''ם, שבעוד שהרמב''ם סבר שהם תפסו את האלוקות בצורה הנכונה (מכיוון שזו מטרת המצוות לשיטתו), הוא סבר שהכוונה שהאבות תיקנו את כל התיקונים העליונים גם ללא קיום המצוות (מכיוון שזו מטרת המצוות לשיטתו).

ב. קיימו חלקית

גישה שנייה בפוסקים הסוברת, שהאבות קיימו את התורה, אך בצורה חלקית בלבד מופיעה בדברי הרמב''ן (תולדות כו, ה) והמהר''ל (גור אריה בראשית מו, י). הסיבה שהבינו שהאבות קיימו את התורה היא, שכך עולה מהגמרא ביומא שאברהם אבינו קיים עירובי תבשילין. הסיבה שצמצמו הבנה זו, כי מסופר שיעקב אבינו נשא שתי אחיות, דבר האסור מדין תורה.

אם כן למעשה, איזו מצוות הן קיימו ואיזו לא? הרמב''ן (ויקרא יח, כה) כתב, שכאשר נכנסו לארץ ישראל הם קיימו את כל המצוות, אך בחוץ לארץ שמעלתה נמוכה ולא נשלטת באופן ישיר על ידי הקב''ה לא קיימו. משום כך יעקב אבינו נשא שתי אחיות כאשר היה אצל לבן בארם, וכאשר נכנס לארץ ישראל מתה רחל - כדי שלא ייכנס לארץ ישראל כאשר הוא נשוי שתי אחיות, ובלשונו:

''וזו היא מצות יעקב אבינו לביתו ולכל אשר עמו בשעת ביאתם לארץ הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו. והשם לו לבדו נתכנו עלילות, שמתה רחל בדרך בתחילת בואם בארץ, כי בזכותה לא מתה בחוצה לארץ, ובזכותו לא ישב בארץ עם שתי אחיות והיא היתה הנשאת באיסור האחווה.''

המהר''ל חלק על הרמב''ן, מכיוון שטען שלא מסתבר לחלק בין קיום המצוות בארץ לקיום מצוות בחוץ לארץ - את המצוות יש לקיים תמיד. משום כך כתב לתרץ, שכאשר כתוב שהאבות קיימו את כל התורה כולה, כוונתה רק למצוות עשה, שבעשייתם החיובית יש עניין בכל מקרה, ולא במצוות לא תעשה, שרק כאשר מורים בפירוש שאין לעשותם, יש אכן עניין להימנע מהם.

ג. קיימו הכל

גישה שלישית והמרחיבה ביותר, מופיעה בדברי הפרשת דרכים (דרך האתרים, דרוש ראשון) בשם המהר''ש יפה. הוא סבר, שכאשר מסופר שהאבות קיימו את כל התורה כולה, הכוונה לכל התורה כפשוטו. כיצד אם כן לשיטתו יעקב נשא שתי אחיות? הוא תירץ שיעקב אבינו לפני שנשא אותן גיירן, והגמרא כותבת שגר שנתגייר נחשב כמו קטן שנולד, וממילא הן לא נחשבות אחיות.

גם הרמ''א (שו''ת סי' י') צעד בשיטה זו, וכדי לתרץ את הקושיה כיצד יעקב אבינו נשא שתי אחיות כתב, שכאשר הגמרא כותבת שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה, כוונתה לאברהם בדווקא, אבל צאצאיו ובני ביתו לא חויבו עד מתן התורה (וכנראה דחה את דברי המדרש האומר שיעקב אבינו קיים תרי''ג מצוות), ובלשונו:

''ואף על גב דדרשינן עקב אשר שמע אברהם בקולי, מלמד ששמר אברהם אפילו עירוב תבשילין, אם כן שמע מינה שהיה נוהג כפי התורה והמצווה אפילו מצוה מדרבנן. מכל מקום נוכל לומר, אם הוא שמר אנשי ביתו לא שמרו רק החוק הנימוסי הנמסר להם, דהיינו שבע מצות בני נח. דמי לנו גדול מאדוננו אבינו יעקב עליו השלום אשר נשא שתי אחיות.''

מדוע אם כן לשיטתם, אברהם אבינו לא מל את עצמו וחיכה לציוויו של הקב''ה? יש שתירצו שהסיבה לכך היא שברית המילה מהווה ברית בין המל לבין הקב''ה, ואם כן לא שייך לעשות ברית עם הקב''ה לפני שציווה על כך. עוד אפשר לדחוק, שאברהם ידע שהקב''ה יצוו אותו על מצווה זו, לכן נמנע מלעשותה (ועיין בחידושי הגרי''ז לפרשת לך לך).

מצוות שבת

שאלה נוספת שמתעוררת לסוברים שהאבות קיימו את כל התורה היא, כיצד הם קיימו את מצוות שמירת השבת, שהרי הגמרא במסכת סנהדרין (נח ע''ב) כותבת שבן נוח ששבת חייב מיתה. התירוץ הפשוט לקושיה זו, שהוא חייב מיתה רק לאחר שעם ישראל נוצר, שאז אכן השבת מבדילה בין ישראל לעמים ולא לפני, אך האחרונים הביאו מספר תירוצים נוספים:

א. הרב יוסף ענגיל (אבות, אות כג) תירץ על פי הגמרא במסכת שבת (ג ע''א) הכותבת, שאם שני אנשים עשו מלאכה שאדם אחד יכול לעשותה (למשל הוציאו ספסל שיכול להילקח על ידי אדם אחד), הם פטורים מחטאת. חידוש זה נוהג רק ביהודים, ומשום כך ייתכן שהאבות עשו מלאכה בשניים, וכך חיללו חטאת מצד היותם בני נח, אך לא חילל שבת מדאורייתא וקיים את כל התורה.

הערוך לנר (בניין ציון א, קכו) כתב על בסיס דומה, שהאבות עשו מלאכות בחצי שיעור (למשל בישלו פחות מכזית אוכל), שאז במקרה מעין זה יהודי פטור מחיוב חטאת, כי לדעת חלק מהפוסקים במלאכות שבת רק כאשר עושים מלאכה בשיעור שלם מתחייב חטאת. אך מצד היותם גויים לא שבתו, כי החילוק בין חצי שיעור לשיעור שלם לא קיים אצלם, ובלשונו:

''ולפי זה גם בעשה הבן נוח מלאכה בחצי שיעור, כגון שקצר חצי גרוגרות כבר נחשב אצלו מלאכה ולא יעבור על לא ישבותו, ואם כן אין קושיא על האבות, שהרי אפשר שעשו מלאכה בשבת בחצי שיעור, דלעניין לא ישבותו נחשב מלאכה ולעניין שביתת שבת לגבי ישראל לא עשו מלאכה ועל כן לא קשה קושיית המפרשים.''

כפי שהעיר הרב אשר וייס (נח סי' א) החיסרון בתירוצים אלו, שעל אף שהם מסבירים מדוע האבות לא קיימו את מצוות השבת והתחייבו מיתה כדין בן נוח ששבת, מכל מקום הם לא מסבירים כיצד האבות קיימו את כל התורה, שהרי העושה מלאכה בחצי שיעור וודאי עבר על איסור דרבנן, וכן שני אנשים שלקחו משא שאחד יכול לעשותו עוברים על איסור דרבנן.

ב. תירוץ שמיישב קושי זה, מופיע בדברי הפנים יפות (פרשת נח). הוא כתב, שבעוד ששעות היום אצל היהודים מתחילים בלילה ומסתיימים ביום, אצל הגויים השעות מתחילים ביום ומסתיימים בלילה. משום כך ייתכן, שהאבות חיללו את היום השביעי בזמן בו הוא נחשב שבת לגויים, אך לא ליהודים. כך מצד אחד קיימו את התורה, ומצד שני לא היו כגויים ששבתו וחייבים מיתה.

תירוץ נוסף מובא בחידושי המהר''ם שיק (סנהדרין נח ע''ב) שכתב בשם החתם סופר, שהאבות יצאו לרשות הרבים לבושים בציצית. משום כך, מצד אחד קיימו את כל התורה כולה, כי ליהודי שהציצית נחשבת כבגדו מותר לצאת עימה לרשות הרבים. ומצד שני, מכיוון שהיו גויים שלא חייבים בציצית, הציצית נחשבת כמשא בשבילם והם חייבים בהוצאתה, וכך לא חויבו מיתה כגוי ששבת.[2]

לימוד מצוות מהאבות

אם כן, לחלק מהשיטות האבות קיימו חלק מהתורה, ודנו הפוסקים בעקבות סתירה בשאלה, האם יש ללמוד ממצוות ממעשי האבות. מצד אחד הירושלמי (מועד קטן ג, ה) כותב, שאין ללמוד את מצוות השבעה מיוסף שעשה כך לאביו, מכיוון שאין למדים מקודם מתן תורה. מצד שני דין 'זריזים מקדימים למצוות' למדים מאברהם, ואת 'אין מערבים שמחה בשמחה' מנישואי רבקה[3]:

א. השבות יעקב (א, כו) תירץ, שדבר שהגיוני בסברא למדים ממעשים שנעשו קודם מתן תורה, מכיוון שגם לולא הפסוק היה צריך לעשותו (כך שלמעשה לא התורה היא המקור למעשה זה). ב. הכפתור ופרח (פרק א) העלה אפשרות נוספת, שכאשר אומרים שאין למדים ממעשים קודם מתן תורה, הכוונה לגוף המצווה ממש, אבל פרטים בתוך דיני המצווה (כמו זריזות) - יש ללמוד.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[4]...