chiddush logo

עביד איניש דינא לנפשיה

נכתב על ידי גל גל, 3/12/2020

 

בס''ד      פרשת וישלח: האם מותר לקחת את החוק לידיים

פתיחה

בפרשת השבוע מסופר על כך ששכם בן חמור חוטף את דינה בת יעקב, ומענה אותה. בניגוד ליעקב, שבגלל שיקולים משלו בחר לשתוק על מעשיו של חמור, שמעון ולוי נטלו כל אחד את חרבו, והרגו את כל הזכרים בשכם (ועיין בדף לפרשת וירא שנה ג'). נחלקו הרמב''ם והרמב''ן, איזה עוון שמעון ולוי ראו באנשי שכם, שבעקבותיו התירו לעצמם להרוג אותם:

א. הרמב''ם בהלכות מלכים (ט, יד) כתב, שעל בני נח יש חובה להקים בתי דין בכל אזור ואזור, ולשפוט את הרשעים העוברים על שבע מצוות בני נח. גם האנשים בשכם היו צריכים להקים בית דין, ולשפוט את חמור על כך שחטף את דינה ועבר על איסור גזל. מאחר שלא עשו כך - התחייבו בהריגה, ובלשונו:

''וכיצד מצווין הם (= בני נח) על הדינים? חייבין להושיב דיינים ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו ייהרג בסייף, ומפני זה התחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו.''

ב. הרמב''ן (לד, יג) חלק על דברי הרמב''ם. הוא טען, שרק כאשר אחד מבני נח עושה מעשה עבירה אקטיבי, כמו לקום ולגזול, לקום ולרצוח, הוא מתחייב מיתה. אך כאשר בן נח עובר על איסור 'בשב ואל תעשה', כמו אנשי שכם שלא הקימו בית דין, בכהאי גוונא לא מתחייבים מיתה. משום כך פירש, שאנשי שכם היו חייבים מיתה, כי כולם היו רוצחים, עובדי אלילים ומגלי עריות.

כפי שממשיכה התורה וכותבת, יעקב לא אהב את מעשי בניו. בהתחלה בגלל חשש שעמי האזור יבואו ויכו אותו, ובהמשך כאשר בירך את השבטים, בגלל התנגדות עקרונית למעשיהם. בעקבות מעשי שמעון ולוי נעסוק השבוע בשאלה, מתי מותר לאדם לעשות דין לעצמו ולא לחכות לפסק בית הדין.

עביד איניש דינא לנפשיה

הגמרא במסכת בבא קמא (כז ע''ב), מביאה סיפור על שני אנשים (ראובן ושמעון לצורך העניין), שהיו שותפים בבאר מים. בחלק מהימים ראובן היה שותה מהבאר, ובחלק מהימים שמעון. ביום אחד, שלא היה תורו שתה ראובן מהבאר, שמעון ביקש ממנו להפסיק לגזול את מימיו, ולאחר שראובן התעלם ממנו - לקח שמעון כלי חפירה והכה לו בראש.

האם שמעון פעל כראוי, ומותר היה לו להכות את ראובן כדי שיפסיק לשתות? הגמרא אומרת, שכולם מודים ששמעון פעל כראוי ומותר היה לו לעשות דין לעצמו, כי כאן מדובר בהפסד שאי אפשר להחזירו. כלומר, את המים שראובן שתה לא יהיה אפשר להחזיר, ומכיוון שלא הייתה לשמעון אפשרות אחרת על מנת לעצור את ראובן, מותר היה לו גם להכותו (רשב''א ד''ה אמר ליה).

נחלקו האמוראים מה הדין, במקום בו יהיה אפשר להחזיר את ההפסד ולא יגרם נזק בלתי הפיך. למשל, במקרה בו גנבו חפץ. לדעת רב יהודה, אסור לאדם לעשות דין לעצמו, כי הוא יכול לתבוע את חברו ולהוציא ממנו את החפץ. לדעת רב נחמן לעומת זאת, כיוון שבכל מקרה יזכה במשפט, לא הטריחו אותו ללכת לבית הדין, והוא יכול לקחת את החפץ בעצמו, ובלשון הגמרא:

''היכא דאיכא (= שיש) פסידא כולי עלמא לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה, כי פליגי היכא דליכא (= שאין). רב יהודה אמר: לא עביד  איניש דינא לנפשיה, דכיוון דליכא פסידא ליזיל קמיה דיינא (= מכיוון שאין לו הפסד, שיתבע בבית דין). רב נחמן אמר עביד (= עושה) איניש דינא לנפשיה, דכיוון דבדין עביד לא טרח (= מכיוון שברור לו שיזכה, לא מטריחים אותו לתבוע בבית דין.''

כפי שמסייגים הראשונים בעקבות דברי הגמרא, גם לדעת רב נחמן הסובר ששמעון יכול לקחת את החפץ מבלי ללכת לבית דין, זהו רק בתנאי שאם הוא היה הולך לבית דין, היה מצליח להוכיח שמגיע לו החפץ, אבל אם אין לו ראיות, אסור לו לחטוף. כמו כן, יש שהבינו שאדם שנפגע בטעות - אסור לפרוע את החוב בעשיית דין עצמאי.

להלכה

א. כיצד נפסק להלכה? רוב הראשונים ובינהם הרי''ף (יב ע''ב), הרמב''ם (סנהדרין ב, יב) והרא''ש (ג, ג) פסקו להלכה כדעת רב נחמן, דהיינו, שמותר לקחת את החפץ בכח בלי ללכת לבית הדין גם במקום שאין הפסד. הם פסקו כך כיוון שהגמרא בכתובות (יג ע''א) אומרת שהלכה כרב נחמן בדיני ממונות, וכאן הרי מדובר בדיני ממונות, ובלשון השולחן ערוך (חו''מ ד, א):

''יכול אדם לעשות דין לעצמו: אם רואה שלו ביד אחר שגזלו, יכול לקחתו מידו; ואם האחר עומד כנגדו, יכול להכותו עד שיניחנו, (אם לא יוכל להציל בענין אחר) (טור), אפילו הוא דבר שאין בו הפסד אם ימתין עד שיעמידנו בדין, והוא שיוכל לברר ששלו הוא נוטל בדין.''     

ב. דעה חריגה בעניין זה מופיעה ברבינו אפרים (מובא על גיליון הרי''ף) שסבר, שההלכה כדעת רב יהודה. הסיבה שפסק כך היא, שהוא הבין שהגמרא הקשתה על רב נחמן קושיה שאין עליה תשובה, ולכן אין הלכה כמותו (עיין בהגהות מיימוניות סנהדרין ב, ה).

איזה חפץ מותר לקחת

עד כה ראינו כדבר פשוט, שכל חפץ שנוטלים מפלוני, הוא יכול לקחת חזרה בכוח מחפצי מהגזלן, ובתנאי שאין לו אפשרות להוציא את החפץ באופן אחר. בעקבות הגמרא בברכות, צמצמו המהר''ם (שו''ת תתקנ) והנימוקי יוסף (יב ע''ב) את הדין.

הגמרא במסכת ברכות (ה ע''ב) מספרת, שהפועל של רב הונא, היה גונב לו חלק מהזמורות של הכרם. כדי לפצות את עצמו על הגניבות, רב הונא לא היה מתחלק איתו בשאר הזמורות בניגוד להסכם שביניהם. חכמים הוכיחו את רב הונא על מעשיו וטענו, שלמרות שהפועל גונב ממנו, עדיין אסור לו לגנוב ממנו בחזרה, ובעקבות כך חזר בו רב הונא ממעשיו.

מחלוקת הראשונים

א. הקשו המהר''ם והנימוקי יוסף, מדוע חכמים טוענים שרב הונא נהג שלא כהוגן?! הרי רב הונא עשה דין לעצמו, ולקח בחזרה

את הזמורות שהפועל היה חייב לו! אלא מכאן הוכיחו, שגם כאשר פוסקים שמותר לאדם לעשות דין לעצמו ולקחת את החפץ שגנבו לו, זה דווקא את אותו חפץ ממש שגנבו לו אבל חפץ אחר, אפילו אם הוא דומה לחפץ המקורי או בשווי שלו - אסור לקחת. משום כך, רב הונא עשה שלא כהוגן כאשר לקח מהפועל זמורות, כי אלו לא היו אותן זמורות שגנבו ממנו.

בעקבות כך פסק המהר''ם, שבמקרה בו לא החזירו למישהו את הכסף שהלווה, אסור לו לעשות דין לעצמו ולהיכנס לבית חברו לקחת חפץ שערכו שווה לסכום ההלוואה, שכן הוא לא לוקח חזרה בדיוק את מה שהלווה, אלא רק חפץ אחר בשווי, ובלשונו (שם):

''והא דאמרינן הכא (= ומה שאנו אומרים) עביד אינש דינא לנפשיה, אפילו להיכנס לבית חבירו, היינו החפץ שלו המבורר, שכיוון שזה החפץ עצמו שלו הוא יכול לקחו בכל מקום שימצאו, אבל למשכנו ולקח משל חבירו בשביל חובו, אינו רשאי בלא שליח בית דין, וכן מוכח כל ההלכה שדווקא בדבר שהוא שלו (ועיין הערה[1]).''

ב. לא כולם הסכימו עם המהר''ם, הרמ''א (חו''מ ד, א) הביא את דעת הריב''ש (סי' שצו), שחלק על דבריו. הוא סבר, שבעיקרון מותר לקחת גם חפץ אחר שווה ערך לחפץ הנגזל, והסיבה שחכמים נזפו ברב הונא הייתה ככל הנראה כי לא נהג במידת חסידות. אמנם גם הוא מודה, שיהיה אסור לקחת חפץ אחר מהגזלן כאשר בעקבות החטיפה ייגרם לחברו נזק נוסף שלא כדין.

הרמ''א הביא את שתי הדעות, ומשמע שהוא פוסק כדעת המהר''ם, שמותר לקחת רק את אותו החפץ, וכן פסק גם ערוך השולחן  (שם) שהוסיף, שבמקרה בו הגנב מחביא את החפץ הגזול - מותר לקחת חפץ אחר כמשכון, אם כי כדאי להימנע מכך מכיוון שהזוהר מחמיר בכך, וכן כתב גם בקצות החושן (שם, א, ועיין ברכי יוסף).

סתירה בדעת הרמב''ם והשולחן ערוך

עד כה ראינו, שהרמב''ם ובעקבותיו השולחן ערוך פסקו כדעת רב נחמן, שגם במקום בו אין הפסד, מותר לנגזל להכות את הגוזל ולקחת את החפץ. המשנה למלך הקשה על פסיקה זו של הרמב''ם, מדברי הרמב''ם עצמו בהלכות עבדים (ג, ה). סתירה דומה יש גם בדברי השולחן ערוך והרמ''א, שפסקו להלכה את דברי הרמב''ם:

בהלכות עבדים פסק הרמב''ם, שמותר לתת לעבד (יהודי) אשה כנענית, כדי שיוולדו לאדונו עבדים חדשים, אך כאשר מגיעה שנת היובל והעבד משתחרר, הוא חייב לעזוב אותה, כי ההיתר לעבד עברי להיות עם אשה כנענית נוהג רק בהיותו עבד, והיא אינה ממשיכה להיות אשתו לאחר השחרור.

במקרה בו העבד אינו רוצה לעזוב את בית אדונו, ואדונו הכה אותו והזיק לו כדי להרחיקו מהבית, פסק הרמב''ם שהוא פטור מלשלם לו פיצויים על הנזק. בטעם הפטור הסביר, שאם העבד היה נשאר בבית אדונו, הוא היה נשאר לחיות עם הכנענית באיסור, לכן כאשר בעל הבית מרחיק אותו מביתו הוא מציל אותו מהאיסור, ולכן פטור מלשלם לו על הנזק שגרם לו.

הקשה המשנה למלך, מדוע תלה הרמב''ם את הפטור מתשלום לעבד העברי, בשאלה אם הוא עדיין מחזיק בשפחה הכנענית?! הרי אם העבד לא רוצה להשתחרר הוא פולש לשטח רבו ומשתמש לו בקרקע, ולדעת רב נחמן כפי שראינו לעיל מותר לאדם לעשות דין לנפשו גם במקום שאין הפסד - לכן טעם הפטור מתשלומים היה צריך להיות שמותר לאדם לעשות דין לעצמו.

תירוצי האחרונים

ביישוב הקושיה נאמרו באחרונים שני תירוצים:

א. המשנה למלך תירץ בשם המוהרש''ך (שם), שאמנם הרמב''ם פסק כדעת רב נחמן, שמותר לאדם לעשות דין לעצמו, אבל להכות את הגזלן, מותר רק במקום שבו הגזלן עושה נזק שאי אפשר להשיב, וכמו במקרה של ראובן שגנב לשמעון את המים שמדובר בנזק בלתי הפיך, ולכן שמעון הכה אותו בנבוט על ראשו.

העבד שלא רוצה להשתחרר, עושה אמנם נזק בכך שפולש לשטח בעליו ומשתמש בחפצים שלו, אבל זה נזק שאפשר להחזירו, לכן אסור לאדוניו להרביץ לו. ממילא ההיתר להכותו מנומק בכך, שהוא מפריש אותו מהאיסור להיות עם השפחה הכנענית ולא משום עביד איניש דינא לנפשיה, ובלשונו:

''ותירץ דסובר רבינו, דאף דקיימא לן (= שנפסק) כרב נחמן 'דעביד איניש דינא לנפשיה', במקום דליכא פסידא (= שאין הפסד) אינו רשאי לחבול בו, אפילו אם אינו יכול להציל בדבר אחר, ומשום כך כתב דמיירי (= שמדובר) במסר לו רבו שפחה כנענית, דאי לאו משום האי טעמא (= כי בלי הטעם הזה) אינו יכול לחבול בו כיוון דליכא פסידא (= כיוון שאין כאן הפסד).''

ב. הנתיבות (ד, א) חלק, וחילק בין מטלטלים לקרקעות. כאשר אדם גוזל מחברו מטלטלים - מותר לכתחילה להכות אותו, גם אם יש אפשרות שיוציא ממנו את החפץ בשלמות בבית הדין, ולא כפי שטען המשנה למלך שבמקרה מעין זה אסור להכות את הגזלן.

הסיבה לכך היא, שמטלטלים יש סבירות גבוהה שיינזקו לתמיד, או שהגזלן יעלים אותם. לכן גם אם הם עדיין בפועל לא ניזוקו, מותר להכות את הגוזל. קרקעות לעומת זאת, שאי אפשר להחריב אותם לגמרי או לברוח עימם, לכתחילה אסור להכות אדם שגזל קרקע, אך בדיעבד אם לא הייתה לאדם אפשרות אחרת להוציא את הקרקע מהגזלן, אם הכה אותו הדבר מותר.

משום כך, כאשר הרמב''ם פסק, שהמכה את עבדו פטור מתשלומים, הוא נימק את דבריו בכך שהוא מפריש את העבד מאיסור, ולא משום שהוא עושה דין לעצמו, שכן מכיוון שהעבד רק משתמש בקרקע של האדון ולא בחפציו, מותר להכות את העבד רק בדיעבד, ואילו הפרשה מאיסור באמצעות הכאה מותרת לכתחילה.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...



[1] השואל ומשיב כתב (א, שעא), שמותר לאדם לקחת מטבעות אחרים ממה שלקחו לו, כי בסופו של דבר כל המטבעות אותו דבר. בפשטות נראה שאפשר לומר, שהיום הוא הדין לחפץ שמיוצר בצורה מסחרית שכל החפצים אותו דבר ומותר לקחת חפץ שכזה.

 [2]מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, לשים את הדף במקומך או להעביר למשפחה? מוזמן: tora2338@gmail.com

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה