"ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו לפני ה'” (ויקרא י,א-ב). “וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אלהם. דברו אל בני ישראל לאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ" וגו' (שם יא,א-ב). "זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרמשת במים ולכל נפש השרצת על הארץ. להבדיל בין הטמא ובין הטהר ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא" (שם,מו - יב,ב). 'אם זכה אדם אומרים לו: אתה קדמת לכל מעשה בראשית, ואם לאו אומרים לו: יתוש קדמך שלשול קדמך … א"ר שמלאי: כשם שיצירתו של אדם אחר בהמה חיה ועוף כך תורתו אחר בהמה חיה ועוף, הה"ד (ויקרא יא, מו): "זאת תורת הבהמה", ואח"כ: "אשה כי תזריע"' (ויק"ר יד,א). 'ת"ר: אדם נברא בערב שבת, ומפני מה? שלא יהו המינים אומרים: שותף היה לו להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו, אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית. דבר אחר: כדי שיכנס למצוה מיד. דבר אחר: כדי שיכנס לסעודה מיד' (סנהדרין לח,א). 'שלא יאמרו הצדוקים שותף היה – אדם במעשה בראשית לפיכך קדמו לו כולם. למצוה – שבת. שיכנס לסעודה מיד – שימצא הכל מוכן ויאכל מאשר יחפוץ' (רש"י). '… ואמר שאם תזוח כו׳ אומרים לו יתוש קדמך כו׳. שאל יתגאה האדם, כי בריה קלה כיתוש זו קדמו לפרוע ממנו, כעין שאמרו בעובדא דטיטוס שהיה מתגאה לומר אם גבור הוא יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה כו׳, בא יתוש ונכנס בחוטמו כו׳, כמ״ש בפרק הנזקין' (מהרש"א). ע"פ המהרש"א מה שנאמר שיתוש קדמו זה לא רק בשביל לומר שלכן אין לו להתגאות, אלא גם לרמז לו שהיתוש יפרע ממנו. (ואין לומר שהכוונה רק שבא להזהיר שהיתוש יפרע, שהרי במדרש מובא גם שלשול, ולא רק יתוש, ובו לא מצינו שפרע מאדם). הסיפור על טיטוס והיתוש מובא בגמ' בגיטין: '(דברים לב,לז) "ואמר אי אלקימו צור חסיו בו", זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה. מה עשה? תפש זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים, והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור הרג את עצמו … מה עשה? נטל את הפרוכת ועשאו כמין גרגותני, והביא כל כלים שבמקדש והניחן בהן, והושיבן בספינה לילך להשתבח בעירו … עמד עליו נחשול שבים לטובעו. אמר: כמדומה אני שאלקיהם של אלו אין גבורתו אלא במים, בא פרעה טבעו במים בא סיסרא טבעו במים, אף הוא עומד עלי לטובעני במים, אם גבור הוא יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה. יצתה בת קול ואמרה לו: רשע בן רשע, בן בנו של עשו הרשע, בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה … עלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה. עלה ליבשה בא יתוש ונכנס בחוטמו ונקר במוחו שבע שנים. יומא חד הוה קא חליף אבבא דבי נפחא, שמע קל ארזפתא אישתיק; אמר: איכא תקנתא. כל יומא מייתו נפחא ומחו קמיה … עד תלתין יומין עבד הכי, מכאן ואילך כיון דדש דש' (גיטין נו,ב). נראה שיש רמז בסיפור כנגד מה שנאמר על שתורת אדם אחר החיות כמו בבריאתו, לכן זה התגלה ביתוש שפגע בו (כמו שאמר המהרש"א); שטיטוס לקח זונה, שזה כעין נרמז בנאמר על תורת האדם "אשה כי תזריע", שזהו כרמז שלקח זונה ועשה אתה מעשה ביאה, ועשה זאת על ס"ת כעין שבבהמה נאמר "תורת הבהמה", שנרמז כאן על עניין תורה כרמז שהשתמש בתורה (ס"ת) בשביל מעשהו הבהמי (כעין בהמה), ולכן נענש ביתוש שקדמו כמו שתורת החיה לפני האדם כנגד שכך היה גם בבריאה. שאדם נברא ביום שישי בשביל התורה – להיכנס מיד למצוה (שזהו לשבת, שהיא שקולה ככל התורה [יר' נדרים ג,ט]), לזה ניתן לו כל העולם (כנכנס לסעודה [וזה קשור לשבת שהיא המצוה, והיא כנגד כל הבריאה, גילוי שה' ברא את הבריאה]), אבל אם חוטא אז אומרים לו שיתוש קדמו, שהעולם מתקומם כנגדו ופוגע בו (על שפוגע בעולם שנברא בשביל התו"מ). וזה במיוחד למי שחוטא ביותר, שמחזיק עצמו כאילו הכל שלו ללא קשר לקב"ה, שכך היה טיטוס שחשב שהרג כביכול ח"ו את הקב"ה, כאילו שהוא שווה לקב"ה בכוחו בעולם, שזהו כעין שלא יאמרו המינים שאדם היה שותף לקב"ה בבריאת העולם, כעין שווים. דבר זה נעשה כשהחריב את המקדש, שהוא כנגד כל בריאת העולם (כנאמר על המשכן שהוא כנגד בריאת העולם, בתנחומא "פקודי" סימן ב), שזהו כעין הכרזה בעניין גילוי בריאת העולם, ולכן אז במיוחד התגלה שיתוש קדמו. הרמז לתורת האדם אחרי החיה כמו בבריאה נאמר לאחר פרשת מות בני אהרן שהם מתו כשהקריבו אש זרה במשכן, כעין גילוי בטיטוס ששרף באש את המקדש; וחטא בקה"ק כעין שבני אהרן חטאו בכך שנכנסו לקה"ק ('על הקריבה – שנכנסו לפני ולפנים' [ויק"ר כ,ח]). (והם חטאו שלא היו להם נשים ובנים: 'ועל ידי שלא היו להם בנים וכתיב בו מיתה, הה"ד (במדבר ג, ד): "וימת נדב ואביהוא [וגו', ובנים לא היו להם]". אבא חנין אומר: ע"י שלא היה להם נשים, דכתיב (ויקרא טז, ו): "וכפר בעדו ובעד ביתו", ביתו זו אשתו' [ויק"ר כ,ט], שזהו כעין רמז בטיטוס שעשה מעשה ביאה, שזה עם אשה ומביא לילדים). וכמו שהם מתו כך גם טיטוס מת בעקבות חטאו. ובני אהרן מתו גם בשל: 'ועל שלא נטלו עצה זה מזה, שנאמר (ויקרא י, א): "איש מחתתו", איש מעצמו עשו שלא נטלו עצה זה מזה' (ויק"ר כ,ח), שזהו כעין גילוי של פגם בבין אדם לחברו, כמו שבית שני נחרב על פגם בין אדם לחברו ('אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם' [יומא ט,ב]), שזה היה הכח של טיטוס להחריב את הבית ולעשות כל מה שעשה. והוא לקח את כלי המקדש, כעין שבני אהרן נכנסו עם כלים: "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו". היתוש נכנס באפו, כעין האש שנכנסה בבני אהרן: 'כיצד היתה מיתתן? שני חוטין של אש יצאו מבית קדשי הקדשים ונחלקו לארבעה. שנים נכנסו בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה' וכו' (ספרא; ויקרא י,ב). והיתוש ניקר במוחו, כעין רמז שבבני אהרן הם מתו מהאש ששרפה את נשמתם: '"ותצא אש מלפני ה'" – מלמד שיצא אש מבית קדש הקדשים ושרף נשמתם' (שם), ומקום הנשמה בראש. בשל הגילוי שכנגד בריאת העולם (שיתוש קדמו; וכן המקדש כנגד העולם שנברא), לכן מה שנעשה קצת רוגע זמני (ברעש מכות הנפחים) היה לאחר שבע שנים, כעין רמז לשבוע הבריאה שסבל רצוף שבע שנים כנגד גילוי הבריאה. (ונרגע קצת ברעש, כעין רמז שה' ברא את העולם במאמרות שאמר, וזהו קול רעש כעין רמז לקול אמירה, ונפח מייצר, כך שזהו רמז לקול של יצירה, כרמז לקב”ה שברא את העולם במאמרות). וזה החזיק רק חודש ואז חזר לנקר במוחו, כעין רמז לירח שמתחדש, שזה כרומז שהירח התמעט לאחר טענתו שאין שני מלכים מולכים יחד בכתר אחד ('רבי שמעון בן פזי רמי: כתיב (בראשית א, טז): "ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים", וכתיב: "את המאור הגדול ואת המאור הקטן"? אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?! אמר לה: לכי ומעטי את עצמך' וכו' [חולין ס,ב]), שזהו כרמז שטיטוס בא מאדום ולכן החריב את ירושלים, כיון שהם שני הפכים: 'קסרי וירושלים; אם יאמר לך אדם: חרבו שתיהן, אל תאמן. ישבו שתיהן, אל תאמן. חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי, תאמן; שנאמר (יחזקאל כו, ב): "אמלאה החרבה", אם מליאה זו חרבה זו, אם מליאה זו חרבה זו. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא (בראשית כה, כג): "ולאום מלאום יאמץ"' (מגילה ו,א). לכן נרמז שחודש לא פעלה מכתו, כעין רמז שהוא בשלמותו; כרמז שכל הצלחותיו עכשיו זה רק זמני, אבל סופם ליפול וישראל יעלו, שזהו חודש גם כרמז להתחדשות אור הלבנה כמו שישראל עתידים להתחדש ולהאיר אורם: 'שהן עתידין להתחדש כמותה' (סנהדרין מב,א). טיטוס אמר על קריעת הים וסיסרא שנפלו במים, נראה ששניהם גם מרמזים על בריאת העולם ומלכות ה' (כעין שהוא ברא לבדו ולא שאדם ח”ו שותף לו), שקריעת ים סוף היתה לאחר שבוע ממכת בכורות, ששבוע פסח מרמז על שבוע הבריאה: 'שבעת ימים כנגד שבעת ימים שבין הגאולה לקריעת ים סוף, כשם שבתחלה הם שבעת ימי בראשית' (שמו"ר יט,ז); ובקריעת ים סוף היה גילוי מלכות ה' על העולם, שהטבע השתנה (שהמים הנוזל הפכו למוצק). ממלחמת סיסרא למדים, מבכי אמו, על קולות תקיעת השופר בר"ה (ר"ה לג,ב), שר"ה הוא יום בריאת העולם (ראה בעומק ב'מועדי ישראל', מאמר 'תשרי וניסן כחודשי הבריאה בכח ובפועל', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) ולכן תוקעים בו בשופר כגילוי הבריאה שה' ברא ומלך: 'מפני שהיום תחלת הבריאה שבו ברא הקב"ה העולם ומלך עליו, וכן עושים המלכים שתוקעין לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכל מקום תחילת מלכותו, וכן אנו ממליכין עלינו את הבורא יתברך ביום זה; וכן אמר דוד: "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה’”' (מובא במחזורים מהאבודרהם בשם רס"ג), כך שגם בסיסרא זה מרמז על בריאת העולם ומלכות ה'. על היתוש אצל טיטוס אומרת הגמ': 'אמאי קרי לה בריה קלה? דמעלנא אית לה, ומפקנא לית לה' (גיטין שם). 'מעלנא – פה להכניס מאכל. מפקנא – מוצא דרך בית הרעי' (רש"י). כעין רמז כמו שבבני אהרן האש נכנסה מבחוץ, כמו האוכל שהיתוש מכניס לתוכו, אבל בחוץ לא נשרפו כעין שלא יוצא מהיתוש: '"ותאכל אותם" – נשמתם נשרפת ולא בגדיהם, שנאמר: "ויקרבו וישאום בכתנתם" – בכתנות הנישָאִים. או יכול בכתנות הנושאים? תלמוד לומר: "ותאכל אותם" – אותם ולא בגדיהם, ואומר: "ולבני אהרן תעשה כתנות" – כתנות לכהנים ולא כותנות ללוים' (ספרא שם). טיטוס הבין שטעה, לכן ביקש שישרף ויפזרו את אפרו בשבעת הימים כדי שכביכול ה' לא ימצאהו ויעמידהו לדין: 'כי הוה קא מיית, אמר: ליקליוה לההוא גברא ולבדרי לקטמיה אשב ימי, דלא לשכחיה אלקא דיהודאי ולוקמיה בדינא' (גיטין שם). שגם זה כרמז בגילוי של שבעה וימים, כעין גילוי של מה שאמר על מצרים וסיסרא שנפלו בים, ובגילוי של שבעה כעין רמז לשבוע שה' ברא את העולם. המחיר שטיטוס נתן לנפח גוי היה ארבע זוזים ליום, אולי זה כרמז שאדום היא המלכות הרביעית, וזה היה מקור כוחו בגדולה (שהחריב את ירושלים), ולכן הרגיע מהכאב שבזה כעין נעשה רגיל ולכן כאילו חזר לגדולתו ומעלתו, זה היה בגילוי של ארבע (כגילוי אדום שזהו כח מעלתו). וכשמת ופתחחו את ראשו 'ומצאו בו כצפור דרור משקל שני סלעים', כעין רמז בשני סלעים שזהו גילוי שיש שני הפכים – ישראל ואדום, אולם בסוף ישראל ינצחו, כמו שניצחו היתוש, וזהו דרור שרומז לחזרה של ישראל למקומם בארץ בסוף הגלות, כעין הנעשה ביובל שנאמר בו דרור: “וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו" (ויקרא כה,י). עוד מובא: 'במתניתא תנא: כגוזל בן שנה, משקל שני ליטרין', כרמז שהיתוש הענישו על שגזל את כלי המקדש, וזהו 'גוזל' כרמז ללשון גזל; וכן מה שחטא בזונה ובחרבו שדקר זה נרמז במשקל שני ליטרין, כרמז לגילוי שני חטאים (וכן כרמז לשני מקומות, ים ויבשה, שבכל מקום ה' יכול להענישו).