יעקב שם אבנים תחת ראשו
"ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא" (בראשית כח,יא). התורה מספרת ששם אבנים מתחת לראשו, מדוע? אומר המדרש: 'ר' לוי ור' אלעזר בשם ר' יוסי בר זימרא אמר: עשאן כמין מרזב ונתן תחת ראשו, שהיה מתיירא מן החיות' (ב”ר סח,יא). אמנם זו סיבה טובה, אלא שאם רק זו הסיבה, אז מדוע התורה מספרת לנו את זה, לכאורה זה מיותר (שהרי כל אחד שמתיירא פועל להגן על עצמו)? אומר 'צרור המור': 'ולפי שיעקב הכיר מעלת זה המקום שהוא מקום מקדשנו. חבבו ולקח מאבני המקום לחבבם ולנשקם. כאומרו: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו”. וארז"ל רבי פלו' כד הוי חזי עפרא דארעא דישראל הוה מחבבה ומנשקה, לקיים "ואת עפרה יחוננו”. וכן יעקב לכבוד זה המקום, לקח מאבניו ושם אותם תחת מראשותיו' (צרור המור. בראשית כח,י). ובצורה דומה הסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א, ששם אבנים מראשותיו כדי לרמז על אהבתו לא"י. בזה מובן מה המעלה של סיפור הדבר. אולי זה רמוז בדברי חז"ל: 'ומה היה אומר? ר' יהושע בן לוי אמר: ט"ו "שיר המעלות" שבספר תהלים. מאי טעמיה? (תהלים קכד): "שיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל”, ישראל סבא. ר' שמואל בר נחמן אמר: כל ספר תהלים היה אומר. מה טעם? (שם כב): "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל”, ישראל סבא' (ב"ר שם). ריב"ל מדגיש את ט"ו "שיר המעלות”, שאותם אמר דוד בהקשר לבניית יסודות המקדש, כשכרה את השיתין (סוכה נג,א-ב), לכן מרמז על מחשבתו של יעקב, שזהו אהבת המקדש (שלכן אמר מזמורים לה', כביטוי אהבה לה' בהקשר למקום [שבו מתחברים לה']). רשב"נ אומר שאמר יעקב את כל ספר תהלים, שזה מרמז כנגד כל בנ"י, שחלקו חז"ל על תהלים: 'ת"ר: כל שירות ותושבחות שאמר דוד בספר תהלים, ר"א אומר: כנגד עצמו אמרן. רבי יהושע אומר: כנגד ציבור אמרן, וחכ"א: יש מהן כנגד ציבור ויש מהן כנגד עצמו, האמורות בלשון יחיד כנגד עצמו, האמורות בלשון רבים כנגד ציבור' (פסחים קיז,א). ממילא ע"פ ר"י כל ספר תהלים כנגד הציבור – כנגד בנ”י. גם ע"פ חכמים יש הרבה שאמר דוד כנגד בנ"י, ולכן כלל תהלים מרמז על בנ"י, שלכן גם בפס' שמביא "תהלות ישראל" משמע בפשטות הפס' על כלל בנ"י (אמנם גם בפס' של ריב"ל משמע על כלל בנ"י, אלא ששם יש משמעות מכח "שיר המעלות", וכאן שזה סתם תהלים אז זה מרמז על חלק כלל בנ"י. ובפרט שכאן המילה היא “תהילות ישראל” כך שמרמז ישירות על תהלים של בנ”י, לעומת בפס' של שיר המעלות נאמר "יאמר נא ישראל”, ולא הודגש תהילות). זה רמז למחשבתו של יעקב, שבמקום ההוא פעל כנגד תהילות כלל בנ"י, שזהו כרמז לא"י שבה יש קידוש השם של בנ"י (להבדיל מחו"ל שהוא חילול השם), שלכן בה יש תהילות ה' בשלמות. אמנם במדרש הובא שעשה כמרזב כי היה מתיירא מהחיות, אולם אפשר שאין זה סותר, ששם אבנים תחת ראשו משום אהבת א"י, ועשה זאת בצורת מרזב כדי להגן מן החיות (ולולא אהבתו את א"י היה עושה הגנה בצורה אחרת). אולי אפשר שזה רמוז בשלושת הדעות כמה אבנים היו: '"ויקח מאבני המקום”. ר' יהודה ור' נחמיה, ורבנן. ר' יהודה אמר: שנים עשרה אבנים נטל, כך גזר הקב"ה שהוא מעמיד שנים עשר שבטים. אמר: אברהם לא העמידן, יצחק לא העמידן, אני, אם מתאחות הן שנים עשר אבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים. כיון שנתאחו י"ב אבנים זו לזו, ידע שהוא מעמיד י"ב שבטים. רבי נחמיה אמר: נטל שלושה אבנים, אמר: אברהם, יחד הקדוש ברוך הוא שמו עליו. יצחק יחד הקב"ה שמו עליו, ואני, אם מתאחות הן ג' אבנים זו לזו, יודע אני שהקדוש ברוך הוא מיחד שמו עלי. וכיון שנתאחו, ידע שהקב"ה מיחד שמו עליו. רבנן אמרי: מיעוט אבנים שנים. אברהם יצא ממנו פסולת, ישמעאל וכל בני קטורה. ויצחק יצא עשו וכל אלופיו, ואני, אם מתאחות ב' אבנים זו לזו, יודע אני שאינו יוצא הימני פסולת' (ב"ר שם). שע"פ כל סיבה לשימת האבנים, נרמז גם דבר הקשור לזה (שלכן שם מספר אבנים כנגד זה, לחבר בין הדברים). לר"י 12 אבנים כנגד 12 השבטים שזה קשור לאהבת א"י, שהיא מקומם של בנ"י. לר"נ שלוש אבנים כרמז ליחוד שם ה' עליו, שזהו אהבת מקום המקדש, ששם יש גילוי יחוד ה' עלינו (ואף באברהם ויצחק יש גילוי קשר לה' במקום זה – בעקידה). לרבנן זה שתים, כרמז שלא יצא ממנו פסולת, שזהו שהיה מתיירא מהחיות, כעין רמז לפסולת שיצאה מאברהם ויצחק ומרעים לישראל כחיות רעות. נראה שאפשר שגם חז"ל מסכימים שהסיבה היתה אהבת מקום המקדש וא"י של יעקב, רק שבאים להוסיף לגלות עוד דבר שבא בעקבות זה. בא"י יש הגנה על בנ"י, להבדיל מחו"ל שזהו מקום הגלות והטומאה והסתר פני השכינה, ולכן שם יש סכנה לבנ"י. לכן באו חז"ל ודרשו שעשה זאת כדי להגן מחיות רעות, לא רק לאותו זמן, אלא שעכשיו יעקב יוצא לחו"ל, למקום הסכנה, ולכן בא להראות את אהבתו – חיבורו לא"י, שבכך יושפע עליו שפע קדושה מא"י להגנה. לכן מיד נאמר בסמוך: “ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עלים וירדים בו" (פס' יב). 'דָּבָר אַחֵר, מַלְאָכִים שֶׁהֵן מְלַוִּין אֶת הָאָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָן מְלַוִּין אוֹתוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ, עֹלִים, אֵלּוּ שֶׁלִּוּוּ אוֹתוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, יֹרְדִים שֶׁלִּוּוּ אוֹתוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ' (ילקו”ש רמז קיט). שיש הבדל בין המלאכים של א"י וחו"ל, והם המלווים שלו, שזהו כרמז שבשמירה על בנ"י יש הבדל בין המלאכים ששומרים בא"י לשומרים בחו"ל, שבא"י כוחם גדול יותר בשל מעלת חיבורם לקדושה, כגילוי וביטוי של כח קדושת הארץ. כך באהבת יעקב את א"י ובראשה ירושלים (כפסגתה [שלכן גם קיפל הקב"ה את כל א"י תחתיו (חולין צא,ב), שאמנם הסיבה היא לרמז 'שתהא נוחה ליכבש לבניו'. אולם אפשר גם שבזה גם רמז שכל א"י קשורה למקום המקדש]), התחבר לקדושה של שמירה שתלווה אותו גם בחו"ל (אמנם לא כמו בא"י, אבל כעין שיש חיבור להשפעת קצת כח א"י גם בהיותו בחו"ל). אולי אפשר גם שכוונת חז"ל שעשה להגן מחיות, הכוונה כדרך דרש, לדרוש שעשה זאת כדי להגן מכוחות הטומאה, כעין שמתגלה בחיות רעות שמזיקות בעולם בשל הטומאה בעולם ('אין ערוד ממית אלא החטא ממית'. ברכות לג,א). לכן זה קשור לאהבתו את א"י בכלל, ומקום המקדש בפרט, שבהם מתגלה קדושה לתיקון כל העולם. לכן בא להתחבר (באהבתו את הקדושה המתגלה בא"י) לכח השכינה שבא"י כדי שתלווהו בחו"ל, כדי שיהיה לו קשור לתיקון העולם שיש א"י (ובזה גם מקעקע את רעת החיות הרעות). (לכן בסולם נרמז על המקדש ועל מתן תורה [ב”ר סח,יב], שבהם מגלים קדושה ושכינה בעולם, ובמיוחד עיקרם בא"י). אולי זהו: 'ר' ברכיה בשם ר' לוי אמר: אותן האבנים שנתן יעקב אבינו תחת ראשו, נעשו תחתיו כמטה וכפרנוס. מה רטיבה הרטיב? (שיר א): "קורות בתינו ארזים" וגו', צדיקים וצדיקות, נביאים ונביאות שיצאו ממנו' (שם,יא). שבאבנים יש קשר לצדיקים ונביאים שמתקנים את העולם. (לכן האבנים מרמזות על י"ב השבטים, ועל שה' מייחד שמו עליו ושאין בו פסול. שכך יצא ממנו בנ"י בשלמות שמתקנים את העולם. אולי דרשו על הרמזים באבנים ממה שנאמר שה' אומר לו בחלום [שזה כקשור לאבנים ששם לשינתו]: “והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה" וגו' [כח,יג-יד]. ה' ניצב עליו כרמז שאין בו פסולת – שה' ניצב עליו בשלמות. ה' אומר לו שהוא [שניצב עליו] אלקי אברהם ויצחק כרמז שהוא המשכם, שזהו שה' מייחד שמו עליו, ואומר לו שיהיה זרעו כעפר הארץ וכו', שזהו שמעמיד רבים – רמז לי"ב השבטים שיעמיד. וזה מדובק לכך שיתן לו את הארץ, כרמז לקשר של החיבור לא”י לגילוי שכינה בעולם, שנעשה ע”י האבנים שמרמזות על אהבתו את א”י ומקום המקדש).