"ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה" (בראשית כט,יח). '"וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה" הדא הוא דכתיב (חבקוק ב כ): "וה' בהיכל קדשו". אמר רבי שמואל בר נחמן: עד שלא חרב בית המקדש היתה שכינה שורה בתוכו, שנאמר (תהלים יא ד) "ה' בהיכל קדשו", ומשחרב בית המקדש נסתלקה השכינה לשמים, שנאמר (שם) "ה' בשמים הכין כסאו" … אף הקדוש ברוך הוא אף על פי שהוא נראה כמסלק שכינתו מבית המקדש, "עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם”. ולמי בוחן? לצדיק, שנאמר (תהלים יא ה) "ה' צדיק יבחן". ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן. בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר (שם עח, ע) "ויקחהו ממכלאות צאן". מהו "ממכלאות צאן”? כמו (בראשית ח ב) "ויכלא הגשם", היה מונע הגדולים מפני הקטנים, והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה. אמר הקדוש ברוך הוא: מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו, יבא וירעה בעמי, הדא הוא דכתיב (תהלים שם, עא) "מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו". ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו, עד שהגיע לחסית, כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עיף אתה. הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל, הוי "ומשה היה רועה”' (שמו"ר ב,ב). בפשטות ברור שהכוונה שע"י הבחינה בצאן מוכח שהוא מתנהג כראוי עם הבריות, ולכן אחד כזה ראוי להנהיג את בנ"י, כיון שמוכח שיתנהג אתם כראוי. אלא שאם כך מה הקשר לכל מה שנאמר קודם על השכינה? בפשטות אפשר שאין קשר ביניהם אלא זה כעין כאגב שנאמר שה' בוחן את הצדיק, אז הביאו במה בוחנו. בפרט שהעניין הוא שבבחינה הזו זוכה להנהיג את בנ"י, כיון שמרחם עליהם (כמו על הצאן), ולכן זהו מעלת הצדיק האמיתי שהוא דואג לבנ"י בכל כוחו. שזה בא להוציא מאותם צדיקים שמסתפנים בעצמם בתו"מ ולא אכפת להם מאחרים, שהם אינם צדיקי אמת, שצדקותם מקולקלת ואינה רצויה כלפי הקב"ה. לכן זה קשור בהשראת שכינה בעולם ע"י תו"מ (שזהו כמשל שהובא קודם בפרדס שמומשל שה' נתן לבנ"י תו"מ, וקשור לשכינה, שאע"פ שה' נראה כמסלק שכינתו, עדיין הוא מביט כי בתו"מ תלויה חזרת השכינה לעולם), שרק כשזה מחובר עם דאגה אמיתית לבנ"י, רק אז זה רצוי. אולם אפשר שיש כאן גם עומק, לא רק מצד הדאגה לבנ"י, אלא בעצם זה שיש בו גילוי של רחמים על הבריות הוא דומה בזה לקב"ה: 'אבא שאול אומר: "ואנוהו", הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום' (שבת קלג,ב). ויותר מזה נאמר בספרי: '"ללכת בכל דרכיו" – אלו דרכי הקב"ה, שנ' (שמות לד) "ה' ה' א'ל רחום וחנון, ארץ אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עון ופשע וחטאה ונקה”. ואו' (יואל ג) "כל אשר יקרא בשם ה' ימלט”. וכי היאך אפשר לו לאדם להיקרא בשמו של הקב"ה? אלא מה המקום נקרא רחום וחנון, אף אתה הוי רחום וחנון ועשה מתנת חנם לכל' וכו' (ספרי. דברים יא,כב). הרי שממש נקרא שם ה' עליו בשל הרחמים. לכן מי שהוא רועה צאן כראוי שיש בו רחמים גדולים, הוא דבוק בקב"ה ממש, ולכן שם ה' נקרא עליו. לכן הוא ראוי להנהיג את בנ"י בשל שהוא מייצג את ה' בעולם (שזהו ששם ה' נקרא עליו), כמו שנאמר במלך שיושב על כסא ה': "וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דויד אביו" (דה"י א כט,כג), כיון שבהנהגת בנ"י יש בזה ייצוג שם ה', שהמלך כדוגמה לה' בתחתונים. (מרן פאר הדור ציס"ע הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א היה רועה צאן בצעירותו, ואכן התגלה בחייו רחמים עצומים על בנ"י, ודבקות אדירה בשכינה, שבכל מקום שהגיע קידוש שם ה' ברבים). אולי לפי זה מובן מדוע האבות היו רועי צאן, שזה קשור לדבקות בקב"ה, ובפרט כאבות לבנ"י שהם מייצגי שם ה' בעולם. לפי זה לא במקרה יעקב הציע לשלם שבע שנים ברעיית צאן לבן כדי להתחתן עם רחל, אלא היה בזה משום העומק, שדווקא ע"י העסק בצאן מגלה שהוא ראוי להביא את בנ"י לעולם, שבנ"י ייעודם לגלות את שם ה' בעולם: "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיהו מג,כא), ולכן זה התגלה דרך רעיית הצאן. (לכן גם הציע לעבדו שבע שנים, כרמז לשנת השמיטה, שבה מגלים את שם ה' בעולם).