"ויאמר אלקים אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו" (בראשית יז,יט). 'בר קפרא אמר: הקורא לאברהם אברם עובר בעשה. רבי לוי אמר: בעשה ולא תעשה (בראשית יז) "ולא יקרא עוד את שמך אברם" הרי בלא תעשה, "והיה שמך אברהם" הרי בעשה. התיבון: הרי אנשי כנסת הגדולה קראו אותו אברם: (נחמיה ט) "אתה הוא ה' האלקים אשר בחרת באברם"? שנייא היא, שעד שהוא אברם בחרת בו. ודכוותה, הקורא לשרה שרי עובר בעשה? הוא נצטווה עליה. ודכוותה הקורא לישראל יעקב עובר בעשה? שני ניתוסף לו, הראשון לא נעקר ממנו. ולמה נשתנה שמו של אברהם ושמו של יעקב, ושמו של יצחק לא נשתנה? אילו אבותן קראו אותן בשמן, אבל יצחק הקב"ה קראו יצחק, שנאמר (בראשית יז) "וקראת את שמו יצחק"' (יר' ברכות א,ו). היר' מסביר מדוע שמותם של האבות השתנה ושל יצחק לא, שזה משום שאת השם יצחק ה' נתן. בפשטות העניין הוא שכיון שה' קבע אז לא ראוי לשנות את השם. אולם אולי אפשר שיש בזה סיבה עמוקה יותר, כשההורים קוראים לבן שם, זה ע"י כעין רוח הקודש שנחה עליהם אותו זמן, ולכן קולטים את השם הראוי לו. אולם זה לא אומר שהשם הזה ממצא את כולו לתמיד, אלא שזה דבר חשוב ועיקרי בו לפחות בהתחלה, אולם לפעמים יכול להיות שיש עוד חשיבות. זהו כעין המובא בבבלי, בסוגיא שדומה ליר' (שאומרת שאסור לקרוא לאברהם אברם וכו'), שקודם לזה מביאה: '(דברי הימים א א, כז) "אברם הוא אברהם" בתחלה נעשה אב לארם, ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו. שרי היא שרה, בתחלה נעשית שרי לאומתה, ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כולו' (ברכות יג,א). הרי שהשם השתנה כי היה שינוי, ממילא זה מסביר את היר' שכשאדם קורא לבנו זה ע”פ מה שמתאים לו, אולם לפעמים יש שבהמשך מתעלה או משתנה ולכן השם ראוי להשתנות. זה הכל באדם שקורא שם לבנו, אבל כשהקב”ה קורא בשם, זה ממצא את כל כולו, כל מה שיש בו, ולכן אין מקום לשינוי. השינוי לפעמים הוא שינוי גמור כאברהם שאסור לקרוא לו אברם (כנראה שזהו שנעשה אב לכל העולם, ולכן בשם שאב רק לארם יש משום פגיעה בהשפעתו בעולם, שזהו “ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך” [בראשית יז,ה], שאין לקרוא לו אברם כיון שעכשיו הוא אב לכל העולם [וזה נאמר בהקשר לציווי על המילה, שבזה הוא נעשה כגילוי עם הברית של בנ”י, שזה מעלה אחרת לגמרי]. אמנם גם על שרה נאמר שינוי כעין אברהם, אלא שבאברהם זה בין סתם אומה בגוים לבין כל העולם, ואילו אצל שרה זה בין שרה לאומתה לבין כל העולם, לכן כיון ששרי זה על בנ”י, זה חשוב כעין על כל העולם, כיון שאנו העיקר, לכן ההבדל אינו כ”ך חמור כמו באברהם). לפעמים יש שינוי של תוספת מעלה, אבל עדיין מותר לקרוא לו בשם הקודם, כעין יעקב. אצל יצחק הכל רמוז בשמו, לכן מובן שגם שיא מעלתו של יצחק, שמתגלה בעקידה, שעלה כקרבן, קשור לשם יצחק, שגם עילויו בעקידה נעוץ בשמו שניתן לו ע”י הקב”ה (ולכן לא ניתן לו עוד שם), שכשהקב”ה נותן שם זה כולל את כל חייו ומעלותיו. אלא שאיך ביצחק מתגלה גם מעלת העקידה? יש צחוק של שמחה, נראה שבא לבטא בזה, שיצחק לא עלה לעקידה מתוך אין ברירה, אלא שמח בזכות שהזדמנה לו, שזהו יצחק. נראה שזה רמוז במ”ד שהעקידה היא בעקבות הויכוח עם ישמעאל: 'ר' לוי אמר: אחר דבריו של ישמעאל ליצחק. אמר לו ישמעאל ליצחק: אני גדול ממך במצות, שאתה מלת בן שמנת ימים, ואני בן שלש עשרה שנה. אמר לו: ובאבר אחד אתה מגרה בי? אם אומר לי הקב"ה זבח עצמך לפני, אני זובח! מיד "והאלקים נסה את אברהם”' (סנהדרין צט,ב). הרי שיצחק היה מוכן למסור נפשו לה' בשמחה, לכן זהו מעלתו הגדולה, שאף בעקידה היתה בו שמחה, עשה את המצווה בשמחה, מסר נפשו בשמחה. נראה שזה רמוז בפרשת העקידה, שכשאברהם מספר ליצחק שהוא עומד להקריבו, יצחק הולך אתו יחד: “ויאמר אברהם אלקים יראה לו השה לעלה בני וילכו שניהם יחדו" (בראשית כב,ח). התורה מדגישה שהלכו יחדו, והרי זה לכאורה ברור? אלא שבאה להדגיש שיצחק הלך כמו אברהם, שזהו יחד ממש – באותה הליכה, שזה מלמד שכמו שאברהם הלך בשמחה, כמו שמובא שהשכים וחבש בעצמו את החמור ובקע עצי עולה, שאלו מלמדים על עשיה בשמחה – מאהבת ה' ובזריזות ['"וישכם" – נזדרז למצוה (פסחים ד). "ויחבש" – הוא בעצמו, ולא צוה לאחד מעבדיו, שהאהבה מקלקלת השורה' (רש"י). '"ויבקע עצי עולה" – זריזותו במצוה, אולי לא ימצא שם במקום ההוא עצים, והוליכם שלשה ימים. או שהיה אברהם פוסל לקרבן עץ שנמצא בו תולעת, כדין התורה (מדות ב ה), ולקח מביתו עצים טובים לעולה, וכן אמר "ויבקע עצי עולה"' (רמב"ן)], כך גם יצחק הלך כמו אברהם בשמחה ובזריזות, מאהבת ה' שבו. (אולי רמז ששרה דרשה לגרש את הגר וישמעאל לאחר שראתה אותו "מצחק" [בראשית כא,ט], וחז"ל העמידו שיש כאן רמז לשלושת העברות החמורות, או שישמעאל צחק וטען שהוא הבכור [תוספתא סוטה ו,ג]. שנראה כעין רמז שישמעאל טען שיצחק אינו העיקר באברהם, ולכן גם הוא מצחק, כעין כנגד השם של יצחק, וחיברו לשלושת העברות, שזה כרמז שיצחק לא ראוי להיות כעולה לה' [כעין כנגד מה שיצחק טען לו, כשהתווכחו מי גדול יותר במצות, שהוא מוכן להקריב עצמו], כיון שבהמה פסולה בהם: 'וכן הרובע והנרבע, והמוקצה לע"ז, והנעבד, אע"פ שהן מותרין באכילה, הרי הן פסולין לגבי המזבח, שנאמר "כי משחתם בהם", כל שיש בו השחתה פסול, ובעבירה הוא אומר "כי השחית כל בשר", ובע"ז כתיב "כי שחת עמך", וכן בהמה ועוף שהרגו את האדם, הרי הן כרובע או נרבע ופסולין למזבח' [רמב"ם הל' איסורי מזבח ג,ו]. לכן בא ישמעאל וטען שהוא עיקר מעלת אברהם, כבכור שהוא העיקר, ולא יצחק שטוען שהוא כקרבן. לכן גם מובן שבכוונה אברהם לקח גם את ישמעאל לעקידה [רש”י. בראשית כב,ג], שלכאורה יכל לקחת כל אחד, העיקר שיהיה עם שנים בדרך. אלא שהיתה בזה כוונה, שאמנם בהלוך הם לא ידעו שהולכים לעקוד את יצחק, אולם בחזור היה נודע, ובכך הוכיח לישמעאל שיצחק הוא העיקר, וכמו שיצחק טען לו שמוכן להעלות כקרבן).