"ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתנה" (בראשית ב,כא). '"וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו” (בראשית ב, כא). רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר: מִן סִטְרוֹהִי, הֵיךְ מַה דְּאַתְּ אָמַר (שמות כו, כ): "וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן”. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: עִלְעָא חָדָא מִבֵּין שְׁתֵּי צַלְעוֹתָיו נָטַל, תַּחְתֶּיהָ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא (בראשית ב, כא): "תַּחְתֶּנָּה”' (ב"ר יז,ו). [וכן נאמר בעירובין יח,א מחלוקת בין רב ושמואל. אלא שכאן מפורש שדעתו של שמואל זה צלע, ואילו בגמ' לא ידוע מי סובר מה. בנוסף, בגמ' חלקו בין זנב לצד. אולם נראה שלמ”ד זנב הכוונה לצלע, שהרי נאמר צלע ולא זנב, אלא שמרמז שהוצא צלע – עצם שמחוברת לעמוד שדרה, ולכן זה נרמז בזנב שמחובר לעמוד שדרה, והצלע הוצאה החוצה, כעין זנב שיוצא מהגוף החוצה, ולכן כדרשה התבטא בזנב, אולם הכוונה לצלע (ולא התבטא בצלע, כדי לרמז על המהות, שזה לא סתם עצם, אלא זהו דבר יסודי, שקשור לעמוד שדרה, שמעמיד את כל הגוף, שכך האשה היא זו שמעמידה את האיש)]. בפשטות רשב"נ הביא ראיה מהפס' במשכן כדי להביא ראיה ש"צלע" פרושו צד (ולא האיבר שנקרא צלע). אולם נראה יותר מזה, שלא סתם הביא ראיה מהפס' במשכן, אלא בא לרמז שיש קשר למשכן. הוא מביא את הפס' “ולצלע המשכן" שזה נאמר פעמיים: “ולצלע המשכן השנית לפאת צפון עשרים קרש" (שמות כו,כ). “ולצלע המשכן השנית לפאת צפון עשה עשרים קרשים" (שמות לו,כה). [אמנם נאמר עוד כמה פעמים "צלע המשכן", אבל "ולצלע המשכן" נאמר רק באלו]. שנאמר שתי פעמים כעין רמז לשנים – אדם וחוה (ולכן גם נאמר “ולצלע המשכן השנית”, כרמז לשנים). בשניהם מדובר על צד צפון, כעין רמז לשון מוחבא – צפון, כעין רמז שאדם היה מחובר לחוה, אבל לא ידע שהיא אשתו עד שהופרדו, כעין היתה צפונה ממנו. פס' אחד נאמר בציווי לעשיה (“ועשית” וגו' [כו,יח]), ופס' אחד נאמר בעשיה (“עשה”), כעין רמז שבאדם יש את ההתחלה, שהיו מחוברים, שכך זה היה מהציווי בבריאה, ויש את ההפרדה, שזה עשיית ההפרדה בניהם. (אמנם זה גם מתאים למ”ד זנב, שיש את המחשבה לברואתם שנים, ויש את הבריאה בפועל שנברא אחד [עירובין שם]. שכך כאן יש את הציוווי ויש את המעשה בפועל. ולפי זה הזנב שהוא צלע, מרמז בשמו על צלע המשכן). המשכן בא לתקן את העולם, ולכן נרמז על הפרדת אדם מחוה, שמשורש זה יצא אח"כ הקלקול שחוה החטיאה את אדם בעץ הדעת, שזה נובע מהחילוק ביניהם, שלו היו יחד אדם לא היה מתפתה לנחש והיה נמנע החטא. גם עצם זה שהחטיאה אותו, זה משום שלא היו מחוברים בדעתם לגמרי, ולכן לא רצתה שהיא תמות והוא ימשיך לחיות. שזה מקורו מההפרדה, שבתחילה היו מאוחדים לגמרי, וכשנפרדו היו צריכים להמשיך לפחות להיות מאוחדים בדעתם כעין המשך לחיבורם, אלא שההפרדה התחזקה עד הפרדה גם בדעתם, שלא רצתה בטובתו ולכן החטיאה אותו. לכן במשכן יש כעין תיקון להפרדה, ולחטא עץ הדעת, לכן הפס' אומר "ולצלע המשכן" בהקשר לקרשים, כעין רמז לעץ, שמרמז על חטא עץ הדעת, שבמקום קשר לחטא עץ הדעת שהרחיק מה', במשכן מתחברים לה'. שורש המשכן הוא התורה (שהלוחות בארון בקה"ק, שהוא שיא המשכן), שהיא מתקנת את הקלקול של עץ הדעת, ומלמדת איך ללכת אחר רצון ה', לכן גם נרמז ב"צפון" לקה"ק, שם הוא כעין מוסתר מאדם, שאסורה הכניסה אליו (למעט כה"ג ביוה"כ). לכן גם נרמז בעשרים קרשים, כנגד עשרים דורות, מאדם הראשון עד אברהם אבינו (אבות ה,ב), שאצלו התחילה התגלות התורה: 'שני אלפים תורה מאימת? … אלא (בראשית יב, ה) מ"ואת הנפש אשר עשו בחרן"' (ע"ז ט,א). שהוא החל לגלות תורה בעולם (ולכן 'עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם' [אבות שם], בשל שהוא הפיץ תורה, קדושה ותיקון בעולם). לעשרים הקרשים יש ארבעים אדנים כסף: “וארבעים אדניהם כסף שני אדנים תחת הקרש האחד ושני אדנים תחת הקרש האחד” (שמות כו,כא). שיש רמז בשני אדנים למטה, כעין רמז לשנים – אדם וחוה, שנאמר בהפרדתם "ויסגר בשר תחתנה", לכן נרמז באדנים שלמטה, שמזכיר את הלשון "תחתנה" שגם נשמע לשון למטה (והאדנים מכסף, שמרמז על געגוע – לשון כיסופים, לרמז על חיבור בין אדם וחוה). האדנים שמעמידים את הקרשים הם ארבעים, כרמז למתן תורה (שמשה היה בסיני ארבעים יום לקבל התורה), שהיא היסוד לתיקון העולם (לכן אדני כסף, כדי להזכיר רק את מתן תורה, ולא את חטא עגל הזהב). נראה שלכן באיש ואשה נרמז: 'דריש ר"ע: איש ואשה – זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן' (סוטה יז,ב). שהחיבור בין בני זוג קשור לתיקון עולם, להבדיל מהקלקול של ההפרדות בין אדם וחוה שנפרדו אף בדעתם. לכן נרמז בשכינה ביניהם, כעין השכינה שבמשכן, ובשם 'י'ה' כרמז למקדש שה' נשבע מלחמה בעמלק ("כי יד על כס י'ה מלמה לה' בעמלק מדר דר”. שמות יז,טז) בשל שהחריב את המקדש (תנחומא "כי תצא" סימן יא), לכן נרמז בשם זה כעין רמז למקדש, שבחיבורם מביאים שכינה כעין במשכן, ובקלקולם ח"ו כעין חורבן במקדש, ולכן אש אוכלתם. נראה שזה מרמז על חיבור בנ"י והקב"ה, כעין איש ואשה: 'אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה. ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה' (יומא נד,א). לכן בתחילה היו אדם וחוה מחוברים, כרמז לחיבור בין הקב"ה ובנ"י, שכך המציאות הראויה, ובהפרדתם יש התגלגלות לחטא, כרמז לריחוק מה' שמביא לחטא. המשכן בא לתקן זאת, לחבר ולגלות את שם ה' בעולם, ולכן גם להתחבר לבנ"י, אחר שחטאו בעגל וירדו ממדרגתם, שאז הוצרכו למשכן כדי שתשרה שכינה בעולם (ראה ב'תורת המקרא', “תרומה", למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), לכן המשכן כעין בא לחבר חזרה בין אדם וחוה, בין בנ"י והקב"ה.