דבר תורה  לאור המקדש

פרשת נח - פרשת המקדש

חנניה מישאל ועזריה בעקבות נח

הרב ישראל אריאל שליט"א

ראש ישיבת המקדש

ויו"ר ומייסד מכון המקדש

עד היכן מגיעה הנאמנות לדבר ה' ולקידוש שמו בעולם למדים אנו מחנניה מישאל ועזריה, אשר נשארו בכבשן האש, עד לקבלת הוראה לצאת ממנו.

זה לשון חז"ל בתנחומא (פרשת נח טו): "כיון שראה המלאך כך [ראה את חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש] אמר להם: צאו לכם מיכן, שהרי התיר לכם הקב"ה ועשה לכם נסים! אמרו לו: אין אנו יוצאין מבלעדי נבוכדנצר, שלא יאמרו: ברחו מן הכבשן... ברשותו נכנסנו לכאן, וברשותו אנו יוצאין!... ממי למדו? מנח... כיון שיבשה הארץ ונחה התיבה... אמרו לו בניו: נצא לנו! אמר להם: חס ושלום! ברשותו של הקב"ה נכנסנו וברשותו של הקב"ה נצא! וכיון ששמע הקב"ה כך, מיד נתן להם רשות, שנאמר: 'וידבר אלהים אל נח: צא מן התבה!'"

ועדיין תמיהה היא על חנניה מישאל ועזריה: אם נפתח הכבשן - מה הטעם להמתנה, הרי הם בסכנת נפשות! ומלאך משמים מורה להם לצאת. כך גם באשר לנח ובניו: אם נסתיים המבול, מה הטעם לחכות בתיבה עם כל הבהמות המשוועות לחופש!

אולם לימדתנו התורה, שלכל אדם בעולם הזה תפקיד ושליחות, אם הקב"ה שלחו למקום כל שהוא עליו למלא את שליחותו עד תום, ולקדש את שם השם, ואינו בן חורין לברוח מן המשימה שהוטלה עליו. מעתה שחנניה מישאל ועזריה הושלכו לכבשן האש כדי לקדש את שמו של הקב"ה, אין להם לברוח משם, עד שבא נבוכדנאצר ורואה אותם בפנים, והנה אינם זזים משם למרות האש. בכך קידשו את שמו של הקב"ה בכפליים, ולכן לא יצאו אלא בהוראת המלך. כך גם נח, הוטלה עליו שליחות, להציל את שרידי העולם הישן ולהתחיל את חיי העולם החדש, לפיכך אינו בן חורין לברוח מן התיבה. רק כשהקב"ה אומר לו: 'צא מן התיבה', בכך ניתנה לו ההוראה להתחיל עולם חדש, אזי יוצא הוא לשליחותו החדשה.

כעין זה מצינו אצל יוסף, ודרשו חז"ל בעניינו (בראשית רבה פט): "'ויהי מקץ שנתיים ימים': 'קץ שם לחושך': זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה... זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ - חלם פרעה חלום". בורא עולם הוא הקובע את הזמנים, יש תקופה שאדם בונה את כוחותיו בצינעה ובחשיכה לקראת הבאות, כגון יוסף בבית האסורים, ויש רגע, שהכוחות הללו יוצאים מן הכוח אל הפועל, ויוסף מתייצב לפני פרעה כמשנה למלך. למרות ההמתנה הארוכה, יוסף אינו אץ מיד לעמוד בפני המלך, שכן נאמר בו (בראשית מא יד): "וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצוהו מן הבור", שליחי המלך מריצים אותו, אך הוא עוצר בעדם, ככתוב: "ויגלח ויחלף שמלותיו". התספורת ומציאת בגדים מתאימים לוקחת זמן, זאת, כשפרעה וחרטומי מצרים וחכמיה ממתינים ומצפים לבואו. אך מי שעתיד לומר: "את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה", צריך לכבד את מי שאמר והיה העולם, ולעמוד לפני המלך בהדרו. כך עושה יוסף את שליחותו במצרים, ומקדש שם שמים, לבל יעמוד לפניו בבגדי אסיר מזוהמים ובשערות פרע.

על כגון זה אמרו חז"ל (יומא לח, א): "בשמך יקראוך [מאת ה' מן השמים] ובמקומך יושיבוך... אין אדם נוגע במוכן לחבירו, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא".