"ויאמר אלקים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ" (בראשית ו,יג). '"ויאמר ה' לנח קץ כל בשר בא לפני". א"ר יוחנן: בא וראה כמה גדול כחה של חמס. שהרי דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר (בראשית ו, יג) "כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ", וכתיב (יחזקאל ז, יא) "החמס קם למטה רשע לא מהם ולא מהמונם", ולא מהמהם ולא נה בהם' (סנהדרין קח,א). לכאורה תמוה, כיון שחטאו ו'עברו על הכל', אז דווקא גזל הוא הדבר שהכריע את דינם, הרי ישנם דברים חמורים יותר שחטאו בהם (כשלושת העברות החמורות [ב"ר לא,ו])? הרמב"ן מסביר: '"חמס" – הוא הגזל והעושק, ונתן לנח הטעם בחמס ולא הזכיר השחתת הדרך, כי החמס הוא החטא הידוע והמפורסם, ורבותינו אמרו (סנהדרין קח) שעליו נתחתם גזר דינם. והטעם מפני שהוא מצוה מושכלת אין להם בה צורך לנביא מזהיר, ועוד שהוא רע לשמים ולבריות. והנה הודיע לנח החטא שעליו בא הקץ הגיע הצפירה' (רמב"ן על הפס'). הרי שיש בגזל שתי חומרות: א. שזה דבר שמובן בשכל לכולם, ולכן שונה משאר העברות שצריך נביא שיזהיר עליהם כדי שידעו שזה אסור (אמנם על הסבר זה קשה, הרי רצח זה דבר מובן, אז לא צריך נביא לצוות על זה? אמנם ברש"י בפס' מופיע רק עריות וע"ז, כנראה ע"פ התנחומא ["בראשית" סימן יב] שמביא זימה [ונאמר בלשון כמו שברש"י], וע"ז הרי דרשו כבר על הדורות הקודמים שחטאו בזה [בראשית ד,כו. ברש"י]. לכן למד על שניהם. ובפשטות י"ל שכך היה הנוסח במדרש של רש"י. ויותר נראה שלמד מהגמ' [סנהדרין נז,א] שמובא בשם ר' ישמעאל שלמד מהפס' כאן [פס' יא] על השחתה שזהו עריות וע"ז, ולכן הביא רש"י שחטאו בשניהם. בכ"א בדעה זו לא מובא רצח, לכן אולי למד שחלקו על דברי ר"ל בב"ר שמביא גם רצח. או שיש להבדיל בין רצח לגזל, שאמנם גם לרצוח זה איסור מובן, אבל אדם לא רוצח סתם אלא תוך כדי מריבה וכדו' כשכועס ולא פועל מהשכל, לכן זה לא כגזל שגוזל סתם כך מתאוה, שזה כל אחד מבין שאסור וצריך לעצור עצמו. או בפשטות אמנם חטאו גם ברצח, אבל זה לא היה אצל כולם, להבדיל מגזל, לכן הרמב”ן מעמיד גזל מול השחתת הדרך, ולא שאר עברות, שהשחתת הדרך נאמר בפס' יא, ולכן מובן שבזה חטאו כולם, כמו גם בגזל שחטאו כולם). ב. גזל זה רע לשמים ולבריות (כנ"ל). [בדברי הרמב"ן גם מובן איך למד ר"י שנחתם דווקא על הגזל, שזה משום שזה מה שאומר לנח מבין הדברים]. בחסידות (חידושי הרי"ם ושפ"א) מביאים שגזל הכוונה לכל העברות, שכל שעובר על התורה כעין גוזל את העולם מהקב"ה (ראה ב'מעשי אבות-א' 'מלאה הארץ חמס..' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א, שמרחיב בזה). לכאורה אמנם כדרש חסידי זה נחמד, אבל לכאורה ברור שזה לא מה שאומר ר"י... אלא שבכ"ז אפשר למצוא רמז בדרשת ר"ל: 'דבר אחר, "כי מלאה הארץ חמס", אמר רבי לוי: חמס זה עבודת כוכבים, חמס זה גילוי עריות, חמס זה שפיכות דמים. חמס זה עבודת כוכבים, שנאמר "כי מלאה הארץ חמס". חמס זה גילוי עריות, שנאמר (ירמיה נא, לה): "חמסי ושארי על בבל". חמס זה שפיכות דמים, שנאמר (יואל ד, יט): "מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי". חמס – כמשמעו' (ב"ר לא,ו). הרי שחמס זה כפשוטו (גזל), אבל גם מרמז על שאר עברות. לכן נראה שרמוז כאן שדור המבול עבר על כל העברות (כמו שמביא ר”י בגמ'), ואף על החמורים ביותר (שלושת העברות). אולם עדיין הקב"ה ריחם עליהם ולא חתם עליהם את גזר דינם, כיון שיצר האדם הוא רע, ועדיין לא נתנה התורה. וזה ההבדל בין לפני המבול ולאחריו, כמו שמסביר מרן פאר הדור שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('תורת המקרא' “נח"), שלכאורה קשה איך אותה הסיבה של יצר האדם רע מנעוריו, היא הסיבה להבאת המבול (בראשית ו,ה), והיא הסיבה לאי הבאת המבול פעם נוספת (שם ח,כא)? אלא המפתח הוא ע"פ הקבלה, שהתיבה היא כעין מעמד הר סיני. ומסביר מרן הגאון שבו קיבלו את שבע מצוות בני נח, ולכן קודם הקשר לקדושה בעולם היה תלוי רק ברצון האדם, וכיון שהשחית לגמרי, אין מה שישאיר את קיום העולם (שזה ע"י הקדושה), ולכן ראוי לאבדו. אבל אחרי שיצאו מהתיבה וקיבלו על עצמם שבע מצוות בני נח, יש חיבור תמידי של קדושה לאדם, ולכן יש שורש קדושה לקיום העולם, ודפח"ח. נראה שע"פ זה מובן שעברו על כל העברות, ולכן היה ראוי לבא חורבן לעולם, אלא שעדיין היה קצת קשר מרצון האדם לקדושה, שזה חיבר שמים וארץ. אבל כשחטאו חזק בגזל, זה העלה את מידת הדין שהם קשורים לגזל בעולם, ש"מלאה הארץ חמס", שמודגש שכל הארץ עם גזל, שזה מעלה את הקטרוג שגם כעין גוזלים את הארץ מהחיבור לה', בשאר העברות, שמנתקים את כל העולם מהחיבור לקדושה (וכך לא נשאר קשר לקיום העולם, אלא כעין כל העולם נגזל מה' כביכול). לכן מובן שאותה המקור של "חמס" מלמד בפשטותו על גזל, ובדרש על שלושת העברות החמורות, כיון שהגזל העלה את הקטרוג על שאר העברות, שיחתם דינם לרעה, וזה בשל הדימוי בגזל שגוזלים בשאר העברות את העולם מה' (שהקטרוג היה בדרך דרש מהגזל על השאר, ולכן השאר נרמזו בדרש). ממילא לכן נחתם דינם על הגזל דווקא, אבל בעצם זה כולל את כל העברות. אולי אפשר שהסיבה שנחתם דווקא על הגזל זה בדגש של החיתום, אבל בעצם הגזר דין היה על כל הדברים, שזהו: '"מרוב עשוקים יזעיקו" אלו הנעשקים, "יְשַׁוְּעוּ מזרוע רבים" אלו העושקים. אלו רבים על אלו, ואלו רבים על אלו. אלו רבים על אלו בחימוס ממון, ואלו רבים על אלו בחימוס דברים, עד שנתחתם גזר דינם. ולפי שהיו שטופים בגזל נימוחו מן העולם' (ב"ר ל,ד). שהדגש הוא על חיתום הדין (וכן מובא בדברי ר"י דגש של חיתום גזר הדין), שאמנם חטאו בהרבה דברים, ולכן היה מגיע להם עונש קשה, אולם ה' דן מול מידת הדין, בצורת סנגוריה. אבל כאשר כולם רבו עם כולם, שכולם טענו רעה זה על זה, אז גם בשמים נעשה מידה כנגד מידה, וכל הטענות היו לרעתם, ואז כיון שבטלה הסנגוריה, אז נחתם גזר דינם על כל חטאיהם. (אמנם לפי זה מה הראיה של ר"י על חומרת הגזל, הרי זה רק בשל עניין נקודתי? בפשטות זהו דרשה להראות מה יכול הגזל לעשות, כדי לבטא את חומרתו, כדי שאנשים יזהרו יותר מגזל. אבל בנוסף, זה מלמד על הגזל שיכול להביא להשתקט הסנגוריה, ולכן זהו חומרה שיש במעשה הגזל יותר משאר עוונות). עוד אפשר ע"פ ההמשך 'ולפי שהיו שטופים בגזל נימוחו מן העולם', שזה מסביר מהו החיתום, שאמנם חטאו בכל העוונות, אולם עדיין יכלו להענש בצורות שונות על חטאיהם (כמחלות וריבים וכדו'), ולאו דווקא למחות את כל היקום, ולכן היה דין שקטרג למחותם, אבל עדיין לא נחתם כיון שאפשר גם אחרת. אלא שכיון שחטאו בגזל, שזה לקיחת ממון מחברו, שגורם לו שלא יהיה לו איך להתקיים בעולם (שזה ע"י הממון), לכן ניגזר דינם להמחות מהעולם, לא להתקיים בעולם (ולכן גם נמחה כל היקום, כרמז לפגיעה שעשו בדברים הפיזים בעולם, שפגעו בדברי הקיום הפיזים שקיימים בעולם). עוד נראה ברמז שנענשו דווקא כקטרוג שימחו מהעולם (במקום דינים אחרים) [שזהו חיתום גזר הדין כקטרוג הזה], כיון שבגזל גורם לאחר לאבד את ממונו עד שנעשה עני (או יחסית עני ממה שהיה לו קודם), שנעשה "מך" (ויקרא כז,ח), לכן נגזר דינם שיחול עליהם לשון מך, שימחו מהעולם (שח' וכ' מתחלפים).