מהו האור, ומניין נברא?

כתב הרמב"ן: "כי כשברא חומר השמיים, אמר שיהיה מן החומר ההוא דבר מזהיר, קראו 'אור'"; לשיטתו האור לא נברא מאין אלא גם הוא מכלל הנוצרים מהחומר ההיולי 'שמיים'.

לעומת זאת, החזקוני כתב שגם האור נברא מאין כמו השמיים והארץ:

ששלושה דברים נבראים ביום ראשון: שמיים ארץ אור, ועיברו שלושתם וילדו כל תולדותיהם כל אחד ואחד בזמנו: שמיים הוציאו תולדותיהם ביום שני, הוא רקיע. ארץ – ביום  שלישי, דשאים ואילנות. אור – ביום  רביעי, חמה ולבנה וכוכבים.

ייתכן שגם לדעת החזקוני, האור המוחשי המאיר בעולם הזה לא נברא מאין, אלא הוא השתלשלות של האור הרוחני הקדום, שהוא זה שנברא מאין; וכך פירש רבינו בחיי:

על דרך הפשט שני אורים היו. הראשון – האור  שמשתמשין בו בעולם הזה, הוא אור חמה ולבנה, והשני – האור  הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא. וידוע כי האור שמשתמשים בו בעולם הזה הוא נאצל מן האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא [...].

"יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" – אין  תחילת הויית האור הזה במאמר הזה, כי כבר היה במאמר "בְּרֵאשִׁית" [...] ובאותו מאמר היה האור מכוסה, ועתה במאמר "יְהִי אוֹר" גילה אותו והגבילו להתבונן בו.

בכיוון זה כתבו כמה מפרשים, על בסיס האמור בבראשית רבה (ג ב):

רבי שמעון בן יהוצדק שאל לרבי שמואל בר נחמן, אמר לו: מפני ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה, מהיכן נבראת האורה? אמר לו: מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשַׂלְמָה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו.

האלשיך מבאר שכוונת השואל היא שלא מסתבר שהאור, שהוא מופשט, נברא מהשמיים והארץ שהם גשמיים, וגם לא מסתבר שהוא התפשטות מהאור העליון, שכן לשון 'יהי' משמעה היא הוויה חדשה, וכן יקשה כיצד בני האדם מסוגלים לסבול את עוצמת האור העליון. והשיב לו המשיב, שאכן מקור האור הגשמי המוכר הוא האור הרוחני העליון, אלא שאין זו התפשטות אלא השתלשלות, כלומר שהקב"ה כביכול נתעטף בשלמה שהעיבה על עוצמת האור העליון, וכמו קרני השמש החודרות בעמימות מבעד לוילון, כך  נהיה האור הגשמי המאיר בעולמנו; יש בו בחינה מסויימת של הוויה חדשה, אך הוא לא נברא מאין.

באופן דומה פירש גם המלבי"ם את דברי המדרש, וכתב:

שהאור הזה לא נברא יש מאין, רק הוא אור הקדמון שממנו נאצל האור הזה, רק שנתלבש ונתעטף עד שיהיה אור מוחש נתפס במקום, כפי הראוי לעולם הגשמי.

אף בדברי חז"ל אנו מוצאים שראו בפסוקים אלו גם את קיומו של האור הרוחני ולא רק את זה של האור המוחשי המוכר לנו:

אור שברא הקב"ה ביום ראשון – אדם  צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד  וגנזו מהן, שנאמר: "וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם" (איוב לח טו). ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא.[1]

כבר בדברי הנביאים קיימים רמזים לעניין זה, שהאור הקדום והמקורי אינו האור המוכר לנו, אלא אור רוחני, והוא שיאיר לצדיקים בעת הגאולה, כפי שנאמר: "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים" (ישעיהו ל כו); "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה, וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר" (זכריה יד ז).

החידוש בדברי חז"ל והמפרשים שהובאו הוא, שהאור הגשמי והאור הרוחני שייכים לעניין אחד, ואין ביניהם שיתוף השם בלבד. על פי האור הגשמי אנו יכולים להבין במעט מן המעט את משמעותו של האור הרוחני, שזה הגשמי הוא רק ניצוץ קטן ממנו; כשם שהאור הגשמי מאיר לאדם את כל המציאות שסביבו, ובלעדיו אינו רואה ואינו מכיר דבר, כך הארת האור הרוחני בעתיד תחשוף לעיני האדם מציאות רוחנית חדשה, תאיר לו את סודות ההוויה שהיה חי בתוכה כעיוור המגשש באפילה, תפתח ותרחיב את תודעתו הרוחנית שהיתה מצומצמת לגבולות המתאפשרים לה בעולם הזה, ותעטפנו בקירבה אל האלוהות, מקור האור העליון.