"וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם"

מהי 'רוּחַ אֱלֹהִים'?

הסברי המפרשים

רבים מהמפרשים פירשו שהכוונה לרוח במובן הרגיל, יסוד האוויר, שהיתה מנשבת על פני המים שכיסו את עפר כדור הארץ. אלא שאם כך יש לשאול: מדוע דווקא האוויר, או הרוח, זכה לכינוי 'רוּחַ אֱלֹהִים'?

נאמרו לכך מספר הסברים:

הרמב"ם (מורה נבוכים ב ל) כתב, מפני ש"תנועת הרוח לעולם מיוחסת לאלוה" – תנועת הרוח ניכר יותר שהיא מכוח ה', באשר אין בה חיות משל עצמה שתניע אותה; אבן עזרא כתב: "בעבור היותו שליח בחפץ ה' לייבש המים" – הרוח מיוחסת כאן לה' מפני שהיתה לה שליחות מאיתו לייבש את המים ביום השלישי; רד"ק כתב: "לפי שהיתה חזקה, כי כן מנהג הלשון כשירצה להגדיל הדבר סומך אותו לאל, כמו 'עִיר גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים' (יונה ג ג) 'אַרְזֵי אֵל' (תהלים פ יא)"; והרמב"ן כתב: "בעבור שהיא דקה מכולם, ולמעלה מהם" – כלומר הרוח היא פחות מוחשית ויותר רוחנית משאר היסודות.

בפירושים אלו יש קצת דוחק ברמת הפשט. לפירוש אבן עזרא – קשה לומר שהרוח נקראת כך כאן מפני תפקידה העתידי ביום השלישי, מה גם שלא נזכר בכתוב כלל שהיראות היבשה נעשתה על ידי הרוח; לפירוש רד"ק – הרי דווקא כאן נאמר שהרוח היתה מרחפת, ומשמע שנישבה בנחת ולא בחזקה; לפירוש הרמב"ן – מאחר ובסופו של דבר גם האוויר הוא גשמי ואין הבדל מהותי בינו לבין שאר היסודות, לא נראה שמחמת הבדל צדדי זה בלבד יוחסה הרוח לאלוהים. גם לפירוש הרמב"ם, עדיין לא מובן מה צורך ראה הכתוב לציין זאת כאן.

הסבר נוסף

קשיים אלו ברמת הפשט מובילים אותנו לראות בכתוב את הרובד שמעבר לה; לא רוח פיזית בלבד נזכרת כאן, אלא 'רוּחַ אֱלֹהִים' – רוחו של אלוהים עצמו. ל'רוח' גם מובן של 'רצון'[1] – רוח אלוהים הוא הרצון האלוהי, הרצון שהעולם יחיה, ינוע ויתפתח, יתקדם ויתעלה, אל תיקונו השלם. 'רוח' זו היא גם במובן של 'רוח חיים' – רצון אלוהי זה הוא רוחו ונשמתו של העולם. רוח זו היתה 'מרחפת על פני המים' – העולם  היה תהו ובהו ולא ניפחה בו עדיין אותה הרוח שתתן לו צורה; הרוח ריחפה סביבו, והמתינה לציווי האלוהי שתפיח עצמה בתוך העולם ותחייהו.

הביטוי 'מרחפת' מורה על כך שתנועתה היתה בנחת, רוחו-רצונו של אלוהים כך היא מנשבת; גם אחרי שניפחה בעולם היא ממשיכה לנשוב בתוכו בנחת – התהליך  האלוהי של התעלות העולם מתקדם קמעא קמעא, במשך אלפי שנים. בפסוק נכתב דווקא שהרוח ריחפה 'על פני המים', ולא נכתב בו בקיצור 'מרחפת עליה' – על  הארץ, או 'עליו' – על  התהום, כדי לרמוז שמצד מה שהיה העולם גולמי וחסר צורה משמעותית, כמו מים שאינם מקבלים צורה – ריחפה  עליו אותה הרוח כדי לפוח בו ויחיה.

על פי זה נראה לבאר כוונת האמור במדרש רבה (בראשית ב ד; ויקרא יד א): "'וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת' – זו רוחו של מלך המשיח"; המשיח והשלב ההיסטורי שהוא יביא עימו הם תכלית כל הבריאה, והם פיסגתה ועומקה של אותה 'רוח אלוהים'; האור של התכלית העתידית טמון הוא ברוח הדוחפת קדימה ומניעה את העולם אל שלמותו ותיקנו השלם.[2]

בדרך דומה ובאופן ציורי פירש בעל 'תולדות יצחק' (ר' יצחק קארו, דודו של הב''י):

אבל הכוונה שרוח אלוהים מרחפת על הערבוביא שהיא תחת המים, ומה שאמר 'רוח' רוצה לומר 'רצון', ו'מרחפת' רוצה לומר 'מכין', ואמר בזה הלשון לפי שהוא משל להמשילו לציפור שמרחפת על הביצים להכינם להוציא לפועל האפרוחים שהיו בכוח [=בפוטנציאל] בביצים.