"וישלח את הערב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ" (בראשית ח,ז). '"וישלח את העורב" (בראשית ח, ז). אמר ריש לקיש: תשובה ניצחת השיבו עורב לנח, אמר לו: רבך שונאני, ואתה שנאתני. רבך שונאני: מן הטהורין שבעה, מן הטמאים שנים. ואתה שנאתני, שאתה מניח ממין שבעה, ושולח ממין שנים. אם פוגע בי שר חמה או שר צנה, לא נמצא עולם חסר בריה אחת? או שמא לאשתי אתה צריך? אמר לו: רשע! במותר לי נאסר לי, בנאסר לי לא כל שכן?. ומנלן דנאסרו? דכתיב (בראשית ו, יח): "ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך", וכתיב (בראשית ח, טז): "צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך", ואמר רבי יוחנן: מיכן אמרו שנאסרו בתשמיש המטה' (סנהדרין קח,ב). לכאורה לא מובן מניין דרש זאת ר"ל, הרי לכאורה אין לזה כל רמז בפס'? אמנם בפשטות אפשר שדרש זאת מסברא, שכיון שהעורב לא עשה את שליחותו כראוי, שהסתובב סביב התיבה בלבד, סימן שהתנגד לשליחות, ולכן דרש ר"ל מסברא מה חשב העורב. אולם אפשר שלמד זאת ממה שנאמר בהמשך: 'ת"ר: שלשה שמשו בתיבה, וכולם לקו. כלב, ועורב וחם. כלב נקשר, עורב רק, חם לקה בעורו' (שם). ממילא הבין ר"ל שכיון שהעורב חטא ששימש, סימן שהוא לא עשה תיקון כמו שאר האדם והחיות. לכן מובן מדוע נח שלח דווקא אותו, שלכאורה יכל לשלוח ציפורים חזקות יותר? אלא שאולי רצה נח לתקנו, לכפר על חטאו שחטא ששימש, ולכן זה יהיה ע"י שליחתו מהתיבה לומר האם כבר אפשר לרדת, או שצריך לישאר, וממילא בו תלוי אם ישארו וימשיך עליהם האיסור של תשמיש, ובכך כיון שתלוי בו (ואז לא ישמש) יהיה לו לכפרה. אולם העורב היה קשור לחטא, ולכן במקום לראות זאת ככפרה, ראה זאת כאילו נח גם חוטא (שהחוטא חושב שכולם חוטאים כמותו), ולכן חשד בנח שרוצה את אשתו. לכן טען שנח שולח דווקא אותו (במקום ציפורים חזקות יותר) כיון שרוצה שימות, וכך יוכל להיות עם אשתו, כמו קודם למבול שחטאו שבאו כל אחד על מין אחר ('(בראשית ו, יב) "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". א"ר יוחנן: מלמד שהרביעו בהמה על חיה, וחיה על בהמה, והכל על אדם, ואדם על הכל'. שם,א). לכן ענה לו נח שהוא בכלל לא רואה נכון, כיון שהוא שמר שלא לבא על אשתו, שלא כמותו, ולכן ודאי מתוקן ולא חושב לשלחו כדי שימות. לזה הוסיף ברמז בפס' שנאמר "ויצא יצוא ושוב", שהלך וחזר, כעין שכל הזמן התקרב כדי שנח לא יעיז להתקרב לאשתו. (כמובן שלא מדובר שהעורב דיבר, אלא היה מובן ממעשיו מה חושב [או שנגלה לנח ברוה”ק מה חושב, כעין ששלמה ידע לזהות את שפת החיות]). אולי אפשר שר"ל דרש זאת מהשינוי בין הנאמר אצל היונה לנאמר אצל העורב. אצל היונה נאמר "וישלח את היונה מאתו" (פס' ח). "ויסף שלח את היונה מן התבה" (פס' י) “וישלח את היונה” (פס' יב), ואילו אצל העורב נאמר רק "וישלח את הערב", בלי להדגיש מאיפה. לכן דרש ר"ל שביונה נאמר ששלח "מאתו", כדי ללמד: '"וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים". א"ר ירמיה: מכאן שדירתן של עופות טהורים עם הצדיקים' (סנהדרין קח,ב), אולם מדוע נאמר ששלח מהתיבה, זה הרי ברור ששלח מהתיבה (לכן גם בפעם השלישית לא נאמר אלא רק ששלחה)? לכן דרש שזה בא להדגיש את ההבדל מהעורב, שכביכול השליחה שלו, בעיני עורב, לא היתה מהתיבה לחוץ כדי לבדוק מה קורה בחוץ (כמו ביונה שמודגש שנשלחה מהתיבה, כדגש לצאת מהתיבה לחוץ לראות אם אפשר לצאת מהתיבה, כדי שכל מי שבתיבה יוכל לצאת החוצה), אלא ראה זאת כעין שליחה כדי להרחיקו אישית מאשתו. לכן הפעם הראשונה ביונה נרמז שנשלחה "מאתו", כדי להדגיש את מקומה במדור של צדיקים, להבדיל מהעורב שלא, וממילא גם כעין שאצלה זה "מאתו" מהמדור שלו, ואילו אצלו בעיני העורב, זה כעין מאתו – מנח אישית, כדי להרחיקו ממנו, כדי שיוכל נח להיות עם אשתו (לכן הובא “מאתו” ביונה בפעם הראשונה דווקא, כדי להסמיך זאת לשליחות העורב). אולי אפשר שר"ל דרש שהעורבים עשו שליחות אחרת, אצל אליהו: 'רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא אמר: אמר לו הקדוש ברוך הוא: קבלו, שעתיד העולם להצטרך לו. אמר לו: אימתי? אמר לו: "עד יבשת המים מעל הארץ" עתיד צדיק אחד לעמוד ולייבש את העולם, ואני מצריכו לו, הה"ד (מ"א יז, ו): "והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב"' (ב"ר לג,ה). ממילא כיון שהפס' מרמז על מה שיקרה אצל אליהו, וזה סמוך לכך שהיה בסביבות התיבה, סימן שבא לרמז על סיבתו של העורב (שבפשטות זה תשובה למה שאמר נח שאין צורך לעולם בעורב [שם]), לכן דרש ר"ל שנח היה צדיק בדורותיו, אבל לא היה כ"ך צדיק (אמנם דורש ר"ל: 'וריש לקיש אמר: בדורותיו, כ"ש בדורות אחרים' [סנהדרין קח,א]. אולם זה משום שדורש את הפס' "איש צדיק תמים היה בדרתיו", לשבחו של נח, ולכן דורש שכ"ש שהיה צדיק בדור אחר. אבל מודה שנח עצמו אם משווים כמות שהוא לאחרים, הוא לא נחשב כ"ך צדיק). לכן זהו ההבדל בינו לאליהו שהיה צדיק גמור (שלכן אליהו שלט בגשם, ואילו נח רק נגרר אחר המבול), ממילא יוצא שהעורב לא ראה בנח כצדיק, ולכן דרש ר"ל שזה משום שחשד בו באשתו (כעין שאצל אליהו נאמר מיד בהמשך שפגש את האשה האלמנה הצרפתית, ואף בנה הלך למות, והאשימה בזה את אליהו, שכביכול בגללו הוזכר עוונותיה שגורמים למות בנה [מלכים א יז,יח], והרי הוא בן יחיד שלה מהנפטר. לכן כעין רמז שאצל נח כעין חשב העורב על כך שרוצה במותו בגלל קשר לאשה [אשתו], והוא היחיד מבני מינו, ואם ימות לא יהיה אחריו המשך [כמו מהנפטר אצל אליהו], וכל זה קשור בכך שנח אינו צדיק גמור בשלמות, ולכן יש לחשוד בו שיש בו תאות כמו לפני המבול [ולכן כעין שולחו האם נגמר המבול ואפשר להפסיק את התשובה שעשו בתיבה, ויחזרו לחטוא כמו שהיה קודם]).