את שמחת תורה חוגגים בשמיני עצרת. מדוע דווקא בחג זה הרי היה לכאורה אולי ראוי יותר לקבוע בשבועות שהוא זמן מתן תורה, שבו הינו מתחילים וגומרים את התורה, וממילא גם הינו חוגגים בו את שמחת תורה? מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א הסביר שבימי תשרי כל העולמות מתחדשים, ולכן ראו לנכון לקרוא בו את בראשית, להתחבר עם החידוש בעולמות העליונים, וכן בתשרי קיבלנו את התורה ביוה"כ ('מועדי ישראל' 'שמחת תורה...' ראה שם). אולי אפשר שאמנם בשבועות זהו זמן מתן תורה, אבל בסוכות יש גילוי של חיבור לתורה וקריאתה אצלנו. שהרי זהו מצוות הקהל: 'מצות עשה להקהיל כל ישראל, אנשים ונשים וטף, בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל, ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצות, ומחזקות ידיהם בדת האמת' וכו' (רמב"ם הל' חגיגה ג,א) 'וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה, כיום שניתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה. ומי שאינו יכול לשמוע, מכוין לבו לקריאה זו, שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת. ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה, ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא'ל' (שם,ו). לכן כיון שבסוכות יש גילוי מהתורה לחיבור לתורה ולקריאתה, לכן ראו לנכון לקרוא ולסיים את התורה בצמוד לחג סוכות, ולכן קבעוהו בשמ"ע (ולא קבעוהו בסוכות כדי לעשות הבחנה ברורה בין עניין הקהל לשמחת תורה, שלא בא כתחליף במקומו [כזכר להקהל], אלא רק למדו כציון שראוי לעשות באזור סוכות). אולי עוד אפשר שבשמ"ע יש גילוי מיוחד בתורה של אהבת ה' אותנו, והתחשבותו בנו: 'אמר רבי יהושע בן לוי: ראויה הייתה העצרת של חג שתהא רחוקה חמישים יום כנגד העצרת של פסח, אלא עצרת של חג ע"י שהן יוצאים מן הקיץ לחורף לית ביומיהו דייזלון וייתון... אבל עצרת של חג על ידי שהן יוצאין מהקיץ לחורף ואבק דרכים קשה וידות דרכים קשות, לפיכך אינה רחוקה חמישים יום. אמר הקדוש ברוך הוא: לית ביומיא למיזל ולמיתי, אלא עד דאינון הכא נעבד כלן חד יום טב ונחדי' (שהש"ר ז,ב). לכן כיון שה' עשה בתורה את שמ"ע שלא בזמנו, כדי שנוכל לשמוח בו כראוי, לכן ראו בזה רמז שראוי לחגוג ולשמוח בו על התורה שמתגלה אצלנו. עוד אפשר: 'אמר רבי לוי: בכל חדש וחדש [שבקיץ] בקש הקב"ה ליתן לישראל מועד, בניסן נתן להם פסח. באייר נתן להם פסח קטן. בסיון נתן עצרת. בתמוז היה בדעתו ליתן להם מועד גדול, ועשו העגל, ובטל תמוז ואב ואלול, ובא תשרי ופרע להם ראש השנה ויום הכפורים והחג. א"ל הקב"ה: לאחרים הוא פורע, ושלו אינו נוטל? תן לו יומו' (ילקו"ש רמז תשפ"ב). לכן כיון ששמ"ע מסמל את השכר על הכעין תיקון בחגים על הזמן שהתקלקל בעגל, אז ראו לכן להדגיש את קשרנו ודבקותנו בתורה, להיפך מהעגל, בזמן זה. אולי גם בסוכות אנו תחת כנפי השכינה בסוכה, וכאשר נגמר סוכות ויוצאים חזרה לבתים הרגילים זהו הזמן הראוי להדגיש מה יש בידנו כדי להמשיך את החיבור לשכינה, שזהו התורה. לכן דווקא בשמ"ע שיוצאים מהסוכה מדגישים את החיבור לתורה. אולי כמו שבעצרת של פסח יש חיבור לתורה, שהרי זהו חג שבועות, כך ראו לנכון לחבר גם את העצרת של סוכות לתורה, ולכן קבעו בו את שמחת תורה. אולי גם בחג סוכות נידונים על המים ולכן יש מצוות ניסוך המים: 'תניא א"ר יהודה משום ר"ע: ... ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג? אמר הקדוש ברוך הוא: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה' (ר"ה טז,א). בניסוך המים היתה שמחה גדולה, והנה התורה נמשלה למים (תענית ז,א) לכן ראו לנכון לחגוג את שמחת התורה בסמוך לסוכות שבו חוגגים בניסוך המים. (אולי לא עשו בסוכות ממש, כדי שלא לערבב בין שמחת בית השואבה [לא של המקדש, אלא עשו שמחות לזכר כך, כמו שאנו עושים] לשמחת תורה). אולי בכוונה עשו בסיום ימי הדין (שמסתיימים לגמרי בהו"ר), כדי לרמז שהתורה קשורה לחיים ומוות: 'תניא היה ר' בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר (משלי ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה", ואומר (משלי ג, ח) "רפאות תהי לשרך", ואומר (משלי ח, לה) "כי מוצאי מצא חיים". וכל העוסק בתורה שלא לשמה, נעשית לו סם המות, שנאמר "יערף כמטר לקחי", ואין עריפה אלא הריגה, שנאמר (דברים כא, ד) "וערפו שם את העגלה בנחל"' (תענית שם). עוד נראה שזמן הגשמים מתחיל בשמ"ע, שבו עוברים למשיב הרוח ומוריד הגשם, ומתן תורה כעין יום גשמים: 'אמר רב יהודה: גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה, שנא' (דברים לב, ב) "יערף כמטר לקחי”, ואין לקח אלא תורה, שנא' (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" ... רבא רמי: כתיב "יערף כמטר לקחי" וכתיב "תזל כטל אמרתי"? אם תלמיד חכם הגון הוא, כטל, ואם לאו, עורפהו כמטר' (שם). לכן כיון שהגשמים מרמזים על נתינת התורה לנו, ועל הלימוד תורה (לתלמיד), לכן ראו לחגוג את שמחת התורה, שאנו לומדים, בשמ"ע. או בדומה, באו להדגיש את דברי משה: “יערף כמטר לקחי" (דברים לב,ב). '"יערוף כמטר לקחי" – זו היא העדות שתעידו שאני אומר בפניכם: תורה שנתתי לישראל שהוא חיים לעולם, כמטר הזה שהוא חיים לעולם, כאשר יערפו השמים טל ומטר' (רש"י). לכן חיברו בין התורה לתחילת זמן הגשמים שהוא שמ"ע. ויותר מזה נראה שיש מצוה לכתוב ס"ת: 'אמר רב: אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצוה לכתוב משלו, שנאמר (דברים לא, יט) "ועתה כתבו לכם את השירה"' (סנהדרין כא,ב). הרי שהמקור הוא מהנאמר על שירת האזינו ('"את השירה הזאת" – "האזינו השמים" עד "וכפר אדמתו עמו"' [רש"י. דברים לא, יט]). לכן ראו לסמוך את קריאת התורה, מס"ת, לתחילת זמן המטר, שהאזינו מתחיל וממשיל את התורה לירידת המטר. אולי אפשר שקבעו דווקא בשמ"ע (מתוך החגים) כדי להכנס לחורף מתוך שמחת תורה, כדי לחזק את החיבור לתורה גם בחורף שקשה לבא לביה"כ ולבהמ"ד. לכן מתחילים וחוגגים בשמחת תורה, שכך כיון שזו התחלה אז אדם יותר מתחזק להתחבר (מאשר כשזה אמצע הקריאה שאין בו דבר מיוחד אלא כהמשך מרובה), וכן בחיבור לשמחה בתורה מתחבר לתורה, וכך ישפיע עליו להתחזק ולבא ללמוד גם בחורף (לכן בשמ"ע שהוא החג האחרון לפני החורף).