היום הזה אנו צמים ומתאבלים על רציחתו של גדליה בן אחיקם, המושל אשר מונה על ארץ יהודה על ידי נבוכדנאצר, לאחר חורבן בית המקדש הראשון.

הנביא זכריה (ח, יט) כולל את צום גדליה עם יתר צומות החורבן: צום עשרה בטבת - שבו החל המצור על ירושלים, צום יז' בתמוז - שבו הובקעה העיר, וצום תשעה באב - שבו נשרף וחרב בית מקדשנו.

מדוע נכלל צום גדליה עם צומות החורבן? שאלה זו שוטחים חז"ל (ראש השנה יח, ב), והם עונים: "ללמדך ששקולה מיתתם של צדיקים כשרפת בית אלוקינו"!

האם יכולים אנו לתאר לעצמנו את מעלתו הרוחנית של בית המקדש? כוהנים ובראשם הכהן גדול, אורים ותומים, מזבח וקורבנות, עשרה ניסים מופלאים שנעשו בקביעות בבית המקדש! כאשר נשרף בית המקדש היה אבל נורא, צער שהאומה אינה יכולה להכיל. אם כן, מה מבקשים חז"ל ללמד אותנו בהשוואת מיתת צדיקים לשריפת בית המקדש?

הרב אביגדור מילר זצ"ל (תורת אביגדור, חלק ב, עומד פ"ט) מסביר כי מעלת בית המקדש אינה בחפציו או במבנהו, אלא בקרבת האלוקים השוכן בבית המקדש. והצדיק, שהגיע בעמל ובעבודה קשה לרמה רוחנית גבוהה - הרי הוא הגיע קרוב לה'! הוא כאילו בנה בית המקדש בתוך נפשו!

הכוזרי שואל: מדוע מביא הביכורים אומר לכהן (דברים כו, ג): "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ", ואינו אומר "אלוקינו"? מסביר הכוזרי, שהשכינה קרובה יותר לאנשי מעלה, ולפיכך מדגיש מביא הביכורים את קרבתו הרוחנית של הכהן לה'.

חז"ל בחרו להדגיש את המעלה הרוחנית שכל יהודי יכול להגיע אליה. על ידי קביעת צום תענית לכל הדורות, על רציחתו של צדיק אחד, אי שם לפני אלפי שנים, רוצים לומר לנו חז"ל - כי לכל יהודי יש יעוד רוחני גבוה מאוד, לכל יהודי יש את היכולת להגיע למעלת צדיק.

"ותן חלקנו"