'דתניא: הכל נידונים בר"ה וגזר דין שלהם נחתם ביוה"כ, דברי ר"מ. ר' יהודה אומר: הכל נידונין בר"ה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים, ואדם נידון בר"ה וגזר דין שלו נחתם ביוה"כ. ר' יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, שנאמר (איוב ז, יח) "ותפקדנו לבקרים". רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנא' (איוב ז, יח) "לרגעים תבחננו"... א"ר יוסף: כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי? כמאן? כר' יוסי. ואיבעית אימא, לעולם כרבנן, וכדר' יצחק. דא"ר יצחק: יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין' (ר"ה טז,א). 'אקצירי ואמריעי – מפרש במסכת נדרים (דף מט:) קצירי חולים, מריעי ת"ח שהן תשושי כח' (רש"י). לכאורה בפשטות משמע שר' יוסי חולק על הדין של ר"ה, אולם זה קשה מאוד לומר, שהרי למדו על הדין בר"ה מפס': 'רב נחמן בר יצחק אמר: לדין, דכתיב (דברים יא, יב) "מראשית השנה ועד אחרית שנה", מראשית השנה נידון מה יהא בסופה. ממאי דתשרי הוא? דכתיב (תהלים פא, ד) "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו", איזהו חג שהחדש מתכסה בו? הוי אומר זה ר"ה, וכתיב (תהלים פא, ה) "כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב". ת"ר: "כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב", מלמד שאין ב"ד של מעלה נכנסין לדין אא"כ קידשו ב"ד של מטה את החדש' (ר"ה ח,א-ב). הרי שלמדו מהפס' שבר"ה אדם נידון, אז איך אפשר לחלוק על כך? (וקשה לומר שר"י חולק על הלימוד הזה שהוא ממש פשט הפס'). לכן נראה שבודאי שגם ר' יוסי סובר שאדם נידון בר"ה, אלא שהפס' מדבר על קיום משפט, אולם לא נאמר מה שופטים אז. לכן אפשר בפשטות לחלק בין הדין של כלל הציבור (שאף היחיד מושפע מזה) שהוא בר"ה, לבין הדין על היחיד שהוא בכל יום (וראיתי שהיו שכך הסבירו את שיטת ר"י). אולם לכאורה נראה להיפך, שלציבור יש יותר קשר לדין בכל יום מאשר ליחיד: 'ר' יצחק רבה בשם ר': מלך וציבור נידונין בכל יום, מה טעמא? (מלכים א ח) "לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו”' (יר' ר”ה א,ג). ממילא אם היחיד נידון בכל יום לר”י, אז ודאי שגם הציבור בכל יום ולא בר"ה. אולם אפשר שר"י חולק על הלימוד הזה, וסובר שיחיד נידון בכל יום והציבור בר"ה. [אולם אין לומר להיפך, שיחיד נידון בר"ה, והציבור בכל יום, ולשאר התנאים הציבור נידון בר"ה וכן בכל יום. כיון שהפס' באיוב שממנו ר"י לומד, מדבר על היחיד. וכן ביר' בדברי ר"י מובא בפרוש 'היחיד']. מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א העמיד שאפשר לומר שיש שני דינים, אחד שנתי ואחד יומי: 'וצריך לומר לפי דעת ר' יוסי כשם שיש לשמש, לכדור הארץ ולשאר גרמי השמים שני סוגי סיבובים, סיבוב יומי על עצמו, וסיבוב שנתי במסלול הגדול, כך הם ימי הדין לאדם. הדין היומי הנו ברמה יומית ולצרכי היום המיוחדים, והדין השנתי הוא ברמה שנתית, דהיינו בצרכי השנה הכוללים. ולא רק נתוני החשבון שעל פיהם דנים שונים בין יום הדין השנתי לבין יום הדין היומי, אלא גם מסקנתם שונה. אבל מסוגית הבבלי והירושלמי לכאורה לא נראה כן' וכו' ('תורת המועדים' 'יום הדין לאור ההלכה'). אולי אפשר לומר שר"י לא חולק על הדין לאדם בר"ה, אלא מחלק בין הדין על חיי אדם לבין הדין על מזונות האדם. שכך מובא ביר': '… דתני בתקיעתא דרב: זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב. ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב, ואי זו לשלום, אי זו לרעב, ואי זו לשובע, ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות. ודלא כר' יוסה, דר' יוסה אמר: יחיד נידון בכל שעה, מה טעמא? (איוב ז) "ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו", ותפקדנו לבקרים זו פרנסתו, לרגעים תבחננו זו אכילתו' (יר' ר"ה א,ג). ממילא ע"פ זה יוצא שדרשת ר' יוסי שאדם נידון בכל יום לא חל על חיי אדם, אלא על פרנסתו ומאכלו. (אמנם כאן נאמר 'בכל שעה' בשיטת ר"י, אבל לומד כמו בשיטת ר"י בבבלי מ"ותפקדנו לבקרים", ולכן אפשר ללמוד על העקרון הכללי, שהלימוד של ר”י מ”ותפקדנו לבקרים” זה ממון). אבל על חייו לא אמר שנידון בכל יום. אמנם לכאורה מהיר' משמע קצת שסובר גם על חיי אדם, שהרי אומרים שחולק על רב, והרי רב אמר על הבריות שזה דין 'להזכירם לחיים ולמות'. אולם כיון שמפורש דרשתו על ממון אז יש לחלק בין חיים וממון, ומה שביר' נאמר שחולק זה משום שהבינו שלרב בר"ה גם היחיד נידון על מזונותיו, כמו שאמרו קודם: 'מילתיה דרב אמרה כולהם נידונין בר"ה וגזר דינו של אחד מהן מתחתם בר"ה', שלמדו שמה שנאמר על המדינות זה חל גם על כל יחיד שמושפע מזה, ולכן הוא נידון יחד אתם. לכן אמרו שחולק ר"י על רב, שהכוונה בעניין הדין של הממון בר"ה (ולא על החיים ומוות). לכן מובן שהברייתא בבבלי שמביאה את דברי ר' יוסי מדברת על הדין של אדם ושל הממון. אולם בבבלי שואלים על התפילה על החולים, ועונים בהסבר הראשון שזה ע"פ ר"י, ממילא יוצא שלמדו (לפחות בתרוץ הראשון) שחל על חיי אדם. אולם גם את זה אפשר לתרץ שזה קשור לאכילה, שלר"י גם על זה האדם נידון בכל יום ('זו אכילתו') שמתפללים שיתחזק, שזה חל ע"י שיאכל ויתחזק (שהאכילה תשפיע להתחזק) – אולם זה קצת דוחק בחולה שמשמע שלא ימות. אם כי אפשר לומר בדומה, שיש לחלק לבבלי (לדעה הראשונה) לשיטת ר"י בין חיים ומוות, שזה נידון בר"ה, האם ישאר בעולם או שלא, לבין מחלה וחלישות גופנית, שהוא חי בעולם אבל בלי כח, שזה נידון בכל יום (שזה כלול באכילה – חלישות), שאנו מתפללים על הת"ח שיתחזק, וכן על החולה שיתחזק וכך תרד ממנו מידת הדין שמצויה כשיש סכנה לאדם, ולכן יחיה (שבשעת סכנה השטן מקטרג, ולכן גם אם לא נידון בר"ה למיתה, חל עליו עכשיו דין מיתה חדש [לכו”ע]). עוד אפשר ששיטת ר"י שאדם נידון בכל יום, זה דין קטן, שבכל יום יש חידוש, ולכן זה כמו ר"ה קטן, שבו מאשרים את מה שנידון בר”ה. לכן להבדיל משיטת שאר החכמים שנידון בר"ה ונחתם בר"ה או יוה"כ, שאז היחיד כמעט שאינו יכול לשנות אח"כ, לכן אמנם אפשר לשנות אבל זה בקשיים רבים, כמו שמובא בהעמדה השניה על תפילה לחולה: 'כרבנן, וכדר' יצחק. דא"ר יצחק: יפה צעקה לאדם, בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין'. הרי שיש השפעה אבל זה דווקא בצעקה שצריך הרבה כח כדי לשנות את גזר הדין שנגזר עליו, שצריך לצעוק הרבה כדי שיהיה לו דין חדש, שיצעקו בכח עד שישבו שוב לדון אותו מחדש לחיים. לעומת זאת אצל ר' יוסי האדם נידון בכל יום, ממילא כבר יושבים לדון ולכן קל יותר לשנות את גזר דינו מר"ה (או יוה"כ). (ולפי זה שני ההסברים בגמ' על תפילה לחולה דומים, רק שזה לר"י ולכן אפילו בתפילה קלה, וזה לחכמים ולכן דווקא בצעקה מרובה).