מדוע לא נזכר בפסוקי השופרות הפסוק של ר"ה, "יום תרועה יהיה לכם"?  עניין של שופרות הוא השופר הראשון של מתן תורה והשופר האחרון של הגאולה. כל האמצע זה רק תהליך להגיע לשם. זה גם התקיעה הפשוטה לפניה ולאחריה, שהיא מבטאת את הקול הפשוט של השלימות של ההתחלה והסוף (ובאמצע תרועה). המטרה שלנו היא להמתיק את הדין ברחמים ע"י הזכרת השופר הראשון והאחרון.

מעיון בפסוקי ה'שופרות' של תפילת המוסף של ר"ה עולה שאלה,  מדוע הפסוק "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כ"ט א') המדבר על ראש השנה איננו נזכר בין פסוקי השופרות?

השאלה מעמיקה יותר כאשר אנו פוגשים בין פסוקי השופרות פסוק שמדבר על תקיעה בחצוצרות. זאת ועוד, במהלך כל פסוקי ה'שופרות' לא מופיעה 'תרועה' אלא רק בחתימה למרות שעיקר הברכה היא דווקא על שופר ולא על תרועה.

נקדים ונשאל שאלה הלכתית ונראה שמסתתר בתוכה רעיון שמשמעותי לגבי הבנת הפניה שלנו לה' בראש השנה. האם מותר לסחוט לימון ביום טוב? התשובה היא שאסור לסחוט סתם כך או לתוך משקה אבל אם סוחטים לתוך אוכל זה מותר. לדוגמא מותר לסחוט לימון ישירות לתוך הסלט. אבל אסור לסחוט לתוך כלי ריק ואח"כ לשפוך אותו לסלט, מדוע? התשובה שזה נחשב "אוכלא דאיפרת", אוכל שנפרד מאוכל, אמנם הוא הופך למיץ למספר שניות, במהלך נפילתו. אבל מפני שבסופו של דבר הוא נבלע בסוכר והופך להיות שוב 'אוכל' לכן אין הקפדה על הרגעים שהוא היה נוזל.

פסוקי ה'שופרות' מדברים על שני הערכים המרכזיים בחיי עם ישראל, מתן תורה והגאולה.

חינוך מתוך מבט כללי

רעיון זה צריך לבוא לידי ביטוי בקשר של המחנכים עם תלמידיהם והורים עם ילדיהם. אם רואים נער שעושה 'שטויות', צריך לדעת להסתכל עליו בפרספקטיבה רחבה, איך הוא היה בהתחלה – כשהיה קטן או בתחילת השנה או באירוע משמעותי זה או אחר. ומצד שני לדמות לעצמנו לאלו דברים טובים הוא מסוגל להגיע בעוד עשר או עשרים שנים. מתוך ההסתכלות הזו יש להתייחס למעשה השלילי שעשה עכשיו.

זוגיות במבט הנכון

גם בזוגיות מבט זה יכול לסייע מאוד. אם בני הזוג זוכרים את ה"רגעים הטובים" שלהם ומזכירים אותם אחד לשני, ו"מדמיינים בקול רם" על הזוגיות הטובה שתהיה לאחר חמישים שנות נישואין. דבר זה מעמיד את ההתמודדויות היומיומיות במקום אחר לגמרי. גם אם יש חילוקי דעות או נפילות, ההסתכלות הרחבה מקטינה באופן משמעותי את ה"נפח" של הבעיה ונותנת כוח רב להתמודד יחד עם הקושי.

ההתחלה מתן תורה

מסופר במדרש, שלפני מתן תורה שה' הציע לכל אחד משבעים אומות העולם את התורה. וכל עם מצא לעצמו "תירוץ" אחר למה לא לקבל את התורה. לעומת זאת, עם ישראל היה היחיד שלא שאל שאלות מיותרות ומיד הסכים לקבלה. אם נשים לב כל פסוקי ה'שופרות' שמהתורה מדברים על מתן תורה, זאת מצד אחד כדי לעורר את הזכות שלנו בכך שרצינו לקבל את התורה, ובכך הפכנו להיות העם שנושא את שם ה' בקרבו. ומצד שני להתחבר לתחושת השליחות הזו בעצמנו.  

הליכה לקראת הגאולה

מצד שני פסוקי ה'נביאים' שב'שופרות' מדברים על הגאולה השלמה שאנו מתקרבים אליה בכל יום. אנו נעים בין שני הצירים, מתוך מתן תורה שמדריכה את כל חיינו אל הציפייה וההליכה לקראת הגאולה השלמה. ואילו המצב שלנו בהווה דומה לטיפת הלימון בהיותה באוויר, המסמלת שלב מעבר קצר ביחס למטרה הסופית, בדרך מהלימון לאוכל. הפסוק "יום תרועה יהיה לכם" אינו מופיע בתפילה, כיוון שהוא מבטא את המצב העכשווי בלבד.

הדין מתמתק עם חסד לפניו ולאחריו

ה'תרועה' מסמלת 'דין', ואילו 'שופר' מסמל רחמים, כפי שמובן מהפסוק, "עלה אלוקים בתרועה, הוי'ה בקול שופר". על-ידי ה'תרועה' מתעורר הדין, זהו מהותו של היום, 'יום תרועה', וזהו ביטוי למלכות ה' בעולם (כפי שאומר הרס"ג באחד הטעמים לתקיעת השופר והרמב"ן (בדרשתו על ר"ה) על פסוק "וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת" (במדבר י' ט ')).

עם זאת, אנו "עוטפים" את ה'דין' עם הרבה 'רחמים' והמתקת הדין. בפסוקי ה'שופרות', אנו מזכירים את המצב המתוקן שבתחילה ואת המצב המתוקן הסופי שאנו שואפים אליו. ומבקשים מה' שיסתכל על המצב שלנו בהווה בפרספקטיבה רחבה יותר. אין אנו מנסים להתחמק חס-ושלום מהדין אלא מבקשים לקחת בחשבון את המסלול שבו אנו הולכים ואת המשימה והשליחות שאנו ממלאים בעולם. כלומר "ימתיק" את ה'דין' - התרועה שבאמצע, על-ידי ה'תקיעה' שבהתחלה וסוף.

רעיון זה מופיע גם בסדר התקיעות עצמן. תקיעה-תרועה-תקיעה. רבי נתן, ואחריו הרב קוק, מסבירים שתקיעה לפניה, זה המצב השלם בתחילה, ותקיעה בסוף זה השלמות שבסוף, והתרועה היא המצב הפרטי שבאמצע. ככל שאדם יהיה קשור יותר לשתי המגמות האלו. שורש עם ישראל - מתן תורה ואל ההליכה לקראת הגאולה השלמה, כך החיים שלו בהווה עם כל הסיבוכים והנפילות, מקבלים משמעות אחרת לחלוטין .

 

גם בסיום ברכת השופרות אנו חוזרים על כך ועיקר הבקשה היא שה' יעשה את המשפט מתוך מבט כולל, 'שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים'. אמנם היום נקרא 'יום תרועה', כי הוא יום דין ואנו לא מתחמקים ממנו אלא אדרבא מקבלים אותו עלינו כדי שנוכל "להתיישר" עם המגמה שלנו ושל העולם. אבל עם זה אנו מבקשים להמתיק את הדין עם רחמים. ושה' ישמע את ה'תרועה' ברחמים .