"ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל" (דברים לב,לט). 'ורבים אומרים כי מזה הכתוב נלמוד חיי העולם הבא, והעד שאמר בתחל' אמית, ואחר כך אחיה. וכן ה' ממית ומחיה. והעד ה' מוריד שאול ויעל. ואחרים אמרו מפסוק "ואך את דמכם לנפשותיכם". גם "וצדקה תהיה לנו כי היא חייך" בעוה''ב, "ואורך ימיך" בעולם הזה, "למען ייטב לך”. ורבינו האי ז''ל אמר, כי לא הוצרך הכתוב לפרש דבר העוה''ב, כי היה ידוע בהעתקה. ולפי דעתי, שהתורה נתנה לכל, לא לאחד לבדו, ודבר העוה''ב לא יבינו א' מני אלף כי עמוק הוא' וכו' (ראב"ע על הפס'). האבן עזרא מביא כמה ראיות והסברים מדוע התורה לא הזכירה את העוה"ב (א. שהתורה רמזה בפס' שזה מובן, ולכן לא צריך לפרטו. ב. זה דבר ידוע ולכן אין צורך לאומרו. ג. עוה"ב כ"ך עמוקה שלכן התורה לא רצתה לומר זאת, כי התורה מדברת לכולם ולא רק לבודדים שבדור). דברי הראב"ע שמביאים ראיה מהפס' כאן, כבר מובא בדומה בחז"ל: 'ד"א אני אמית ואחיה – זה שניתן להם רמז לתחיית המתים: "אני אמית ואחיה”, (במדבר כג) "תמות נפשי מות ישרים”, (דברים לג) "יחי ראובן ואל ימות”, (הושע ו) "יחיינו מיומים”' (ספרי על הפס'). אמנם יש הבדל כי באב"ע מדובר על העוה"ב, ואילו בספרי מדובר על תחיית המתים, אבל אפשר למצוא רמז שמדבר על עולם שלאחר העוה"ז (שכולל עוה”ב ותחיית המתים). הרמב"ן מביא ראיה ע"פ פס' אחר: 'ותדע ותשכיל כי הכריתות הנזכרות בנפש בטחון גדול בקיום הנפשות אחרי המיתה, ובמתן השכר בעולם הנשמות. כי באמרו יתברך "ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה" (במדבר טו ל), "ונכרתה הנפש ההיא מלפני" (להלן כב ג), יורה כי הנפש החוטאת היא תכרת בעונה, ושאר הנפשות אשר לא חטאו תהיינה קיימות לפניו בזיו העליון. ולכך הוא מפרש "הנפש ההיא עונה בה" (במדבר טו לא), כי העון אשר בה הוא יכריתנה. וטעם הענין, כי נשמת האדם נר ה', אשר נופחה באפינו מפי עליון ונשמת שדי, כמו שנאמר (בראשית ב ז) "ויפח באפיו נשמת חיים", והנה היא בענינה ולא תמות … והוא מה שאמרו רבותינו (ספרי שלח קיב) מקרב עמה ועמה שלום, כי הכרת של הנפש החוטאת יורה על קיום שאר הנפשות שלא חטאו והן עמה, שהן בשלום. וכבר פירשנו כי כל היעודים שבתורה בהבטחות או בהתראות כולם מופתיים מן הנסים הנסתרים, שבדבר מופתי תבטיח ותזהיר התורה לעולם. ולכן הזהיר בכאן בכרת שהוא ענין נסי ולא תבטיח בקיום שהוא ראוי' (רמב"ן. ויקרא יח,כט). יוצא ע"פ הרמב"ן שהראיה לעוה"ב היא מדין כרת, ומסביר שזה מובן ממהותה של הנשמה שהיא חלק אלוק, ומה שהתורה לא מדברת על העוה"ב זה משום שהתורה מביאה רק עונשים ושכר שהם ניסים נסתרים, ולא עוה"ב שהוא ראוי והגיוני, ואין צורך לאומרו. העיקרים מסביר: 'והוא מבואר, כי הייעודים הכוללים לכלל האומה לא יתכן שיהיו נפשיים. שאף אם תהיה האומה בכללה צדקת וראויה לחיי העולם הבא, אי אפשר שנאמר שהרשע אשר בה יזכה לחיי העולם הבא למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה. כי זה יהיה משפט מעוקל, שיהיה הרשע הגמור אשר באומה זוכה לעולם הבא, והיה כצדיק כרשע. ועל כן הוא מבואר שהייעודים הכוללים לאומה בכללה ראוי שיהיו גשמיים בהכרח. וזהו כאשר המדינה או האומה רובה צדיקים, תמלט המדינה או האומה ההיא מן הגלות או מן הרעב או מן הדבר, ובכלל מן העונשים הכוללים, לפי שהטובות או הרעות הנגזרות על האומות או המדינות הן נגזרות לפי רובן. כי אם רוב המדינה צדיקים נגזרים לטובה, ואם רובה רשעים נגזרים לרעה. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל שהעולם נידון אחר רובו... ולפי זה הדרך אם יתאמת כי כלל ייעודי התורה הגשמיים אינן נאמרים על היחיד רק על כלל האומה, אין תפיסה עלינו כלל מדוע זכרה התורה הייעודים הגשמיים' וכו' (עיקרים ד,מ). ע"פ העיקרים מה שמובא בתורה זה ביחס לכלל ישראל, ולכן לא נאמר על עוה"ב שהוא דין של האדם הפרטי. המהר"ל (תפארת ישראל, נח) מסביר שהתורה לא אמרה על העוה"ב כיון שהתורה היא תיקון לעוה"ז ולא לעוה"ב, ועוד שאם היה אומר על העוה"ב היה נשמע שיש לעבוד את ה' כדי לקבל שכר (ובשכר העוה"ז אין משמעות כזאת, ראה שם), ועוד שהתורה מתייחסת רק לדברים שאפשר לברר, ולא לשכר העוה"ב שאי אפשר להוכיחו בעוה"ז. הכלי יקר (ויקרא כו,יב) מביא (בנוסף לדעות הקודמות) שהשכר והעונש בעוה"ז נאמרו כדי להאמין שה' משגיח על העולם. וכן כדי להוות הבטחות כנגד טענות הע"ז על שכרם בעולם. וכן כיון שה' דבק באדם הגשמי, בטח שיש דבקות בעולם הנשמות. (ויש עוד בראשונים שהביאו הסברים אלו שהבאנו). נראה שכיון שהתורה רמזה בצורה בולטת לעוה"ב, וכן גם מובן בהיגיון הבריא ע"פ מהותה של הנשמה שהיא אלוקית ניצחית, וכן כולם האמינו בעוה"ב (וכן התורה מזהירה מלדרוש אל המתים ואל המדברים עם המתים, כך שמובן שהאמינו שלמתים עדיין יש קיום, שנשמתם קיימת), לכן כשיש סיבה כל שהיא שראוי בגללה שלא לומר, אז התורה לא אמרה על העוה”ב. לכן נראה להוסיף כמה סיבות למה ראוי שלא להאמר בתורה. עיקר התורה היא נגד הע"ז (כמו שמובא ברמב"ם ובחז”ל [מורה נבוכים ג,כט]). הע"ז הדגישה את העולם הגשמי כאלהים. לכן התורה באה להוציא מדעת הע"ז, ולומר שגם הארץ של ה', ולכן מדגישה שכר ועונש בעוה"ז. אבל עוה"ב שאין בו גשמי, הע"ז לא מתחשבת בו, ולכן עליו התורה לא התייחסה, כיון שאין לו קשר לע"ז שממנו התורה באה להוציא. כמו"כ בדומה, אם היה נאמר שכר גם בעוה"ב, יכול היה להווצר טעות לאנשים שהיו חושבים שאם השכר ועונש בעוה"ז, אז מדוע יש גם בעוה"ב? ולכן היו טועים לחשוב שכביכול לע"ז יש כח בעולם (שזהו טענת עובדי הע"ז, שיש לעבוד את כוחות הטבע) ולכן הם מונעים ח"ו מה' להשפיע בעוה"ז, ולכן יש שכר ועונש גם בעוה"ב, למקרה שהע"ז מעכבת את השכר והעונש בעוה”ז. לכן כדי שלא לתת מקום לטעות שכזו, נמנעה התורה מלהתייחס לשכר ועונש בעוה"ב, כך שמי שיקרא את התורה יראה ויבין שהקב"ה שולט בעוה"ז לגמרי. (לכן מובן שברמז לעוה"ב שבפס' שלנו, נאמר "ואין אלהים עמדי", שזה למעט ע"ז). עוד נראה שהתורה בכוונה לא דיברה על העוה"ב, כדי לומר שהשכר והעונש בעוה"ז הוא כדי שהאדם ילך בדרך ה', ואם יחטא יענש כדי שיעשה תשובה. דבר זה לא שייך כשמדברים על העוה"ב, כיון ששם אין עשיית מצוות ותשובה, לכן לא דיברה על העוה"ב, כדי להדגיש את מטרתם של השכר והעונש בעוה"ז, ולדרבן בכך ללכת אחר ה' כראוי ולשוב בתשובה. עוד נראה שאם התורה היתה אומרת על עוה"ב, יכול היה האדם לחשוב שזה קבלת שכר כאן או שם, וכך כשהיה רואה שאינו נענש היה חושב שהוא יענש בעוה"ב ולא כאן, וכך היה מתדרדר יותר בחטא, כי היה חושב שיש לו זמן לשוב בתשובה עד שיזקין, לכן התורה הסתירה את הדין שבעוה"ב. אולי כיון שהאדם עושה השוואות, אז משווה גם בכל הדינים שנאמרים בתורה, ולכן היה חושב שכמו שבעוה"ז האדם נידון אבל יש הרבה דברים שמשפיעים (שלכן לא קיבל עונש בעוה”ז על חטאיו), כך גם הדין בעוה"ב יש עליו משפיעים שונים, וכך יחשוב שלא ינזק בעוה”ב כמו שלא באה לו רעה בעוה”ז. לכן התורה לא רמזה על הדין בעוה"ב, כדי לומר שאלו שני דינים שונים בתכלית, ואין ללמוד מזה על זה. וכך האדם שלא נענש בעוה"ז עדיין מפחד מהעוה"ב, שיענש בגיהנום (ולא מקשר לדין שנאמר בתורה על העוה”ז), וזה מדברנו לשוב בתשובה. (לכן בפס' שלנו גם נרמז על הדין: "מחצתי ואני ארפה ואין מידי מציל"). עוד נראה שכיום יש רבים מאוד ששוכחים את מטרת המצוות, שהיא לתקן את העולם במלכות ה', ורק חושבים על השכר והעונש בעוה"ב, כיון שזה הרבה יותר נח לאדם לחשוב בשל שהוא מדמיין זאת בדעתו. לכן אם התורה היתה אומרת זאת, אז בכלל האדם היה נמשך אחרי זה לגמרי. לכן התורה הדגישה שוב ושוב את העוה"ז שמושפע ממעשיו בקשר לה', שיש במעשיו משום חיבור בינו ובין ה' ובין גילויו בעולם, ובזה התורה באה להדגיש שעיקר המטרה שלנו היא גילוי שם ה' בעולם, שלזה עליך לכוון בתורה ובעשיית המצוות. עוד נראה בדומה, שכיום רבים חושבים שהכי כדי להתנתק מהמציאות, לחיות כעין מלאכים בקדושה וטהרה, בניתוק גמור מהגשמי. דבר זה אינו נכון ולא ראוי, כיון שמטרת התורה היה לחיות בא"י בצורה טבעית אבל בקדושה ובטהרה. לכן התורה בכוונה הדגישה את העוה"ז, כל השכר וכל העונש נאמר בעוה"ז, כדי להדגיש שהתורה מתייחסת למציאות הארצית, שאותה עליך לקדש ע"י שתחיה בה כראוי, שגילוי התורה (ורצון ה') מופיע בגילוי גשמי בעולם, שבזה ה' רוצה שתפעל ולכן כך משלם לך על מעשיך. אמנם יש גם גמול רוחני בעוה"ב, אבל זה כשכר או עונש על מעשיך, אבל לא שלזה עליך לשאוף להדמות בחייך, בניתוק מהגשמי, אלא עליך להעלות את הגשמי, לקדשו להיות מקום שכינה לה'. אולי גם אפשר בנוסף, שהמציאות הגשמית היא מידית גורמת לאדם לצעוק לה', וכך שב בתשובה ומקבל על עצמו לשמור מצוות. לכן הדגישה התורה את השכר והעונש בעוה"ז. אבל אם היתה גם מדגישה את העוה"ב, אז כשהיה צער גדול מגיע (כבצורת או מלחמה) היה האדם חושב שכיון שהשכר והעונש הם גם בעוה"ב, אז מה שפועל בשמירת המצוות או שב בתשובה לא ישפיע כ"ך, אלא ישמר לעוה"ב. דבר זה יגרום לחסרון בדבקות בה' שהאדם מגיע בשעת צרה (והיא יותר מצויה, כיון שזקוק תמיד לגשם וכיוצ"ב), ולכן לא ראוי לאומרו, אלא רק ברמז בלבד, שכך בשעת צרה מיד יעלה מול עיניו דברי התורה על השכר והעונש בעוה"ז, ומיד ישוב בתשובה ויקבל על עצמו בשלמות להתחזק בתורה, ולשוב לה' בשלמות.