**סיכום קצר מתוך שיעור של הרב יגאל שנדרופי ראש ישיבת ישועת מרדכי**

מקום נוסף שבו אפשר לראות סמיכות נושאים שלכאורה רחוקים אחד מהשני, מגלמים בתוכם רעיון עמוק. המשנה מתמודדת עם השאלה באיזה אופן אדם שתוקע בשופר לתוך הבור - יוצא ידי חובתו. ובסופה מתואר מצב שונה לחלוטין של אדם ששומע קול שופר כאשר הוא עובר מאוחרי בית הכנסת[1]. לכאורה הקישור בין שני המקרים הוא רק לברר באיזה אופנים יוצאים ידי חובה בשמיעת שופר. אבל אם נעמיק נגלה רעיון עמוק מאוד שמסתתר באופן סידור הדברים ונלמד מכך לקח משמעותי מאוד לאופן שבו נתייחס לתקיעת שופר ולחיים בכלל.

מסירות נפש מול משהו שאפילו לא התכוון להגיע לבית הכנסת

נשאלת השאלה מדוע שמשהו יתקע בשופר לתוך בור? אלא מדובר במצב של גזירה בה יש סכנת גדולה להיתפס עם שופר ויהודים מוסרים את נפשם בדרכים שונות כדי להצליח לקיים את המצווה ושלמוע קול שופר למרות הגזירות.

לעומתם יש יהודי אחר שכלל לא התכוון להגיע לבית הכנסת ביום קדוש זה - הוא רק "עבר אחרי בית הכנסת" עבר ולא נכנס נכנס - פתאום הוא שומע קול שופר ואומר לעצמו "היום ראש השנה ומצווה לשמוע קול שופר, ננצל את ההזדמנות ונקשיב".

מלמדת אותנו המשנה על כוחה הגדול של של שמיעת קול השופר, מצד אחד יש כאלו שעובדים בכוחות גדולים מתחילת חודש אלול, חוזרים בתשובה ומתכוננים ליום המלכת ה'. ולעומתם יש אנשים ש'פתאום' שמים לב שהגיעו לראש השנה. ראש השנה יכול להיות פסגת העבודה של אלול, ומצד שני הוא התחלה של עשרת ימי תשובה והכנה ליום כיפור (כפי שאומר הרמב"ם שעיקר הסליחות הוא בעשרת ימי תשובה).

השופר מעלה את כולם

הפלא הגדול בניסוח המשנה הוא בכך שהקישור בין שני המקרים הוא במילה 'וכן', "הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר... וְכֵן מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵית הַכְּנֶסֶת" - כלומר ההשפעה על שני האנשים היא באותה מידה - כוחה של תקיעת השופר היא כל כך כדולה שאפילו מי שלא הכין את עצמו - אם הוא מכוון את ליבו לאביו שבשמים בזמן תקיעת השופר של ראש השנה יש בכך כוח להביא אותו ממש למדרגה גבוה מאוד כמו יהודי שעבד בכל אלול במסירות נפש.

מה היא כוונת הלב?

לאחר ששמענו כמה גדול כולה של כוונת הלב בשמעת השופר עלינו לברר מה היא, המשנה הבאה ממשיכה ואומרת, "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וגו', וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִים. וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין."

כמובן יש את גדרי ההלכה של "כוונת הלב" ויש לקיימם ככתבם אך מתוך סמיכות המשניות אנו צרכים ללמוד דבר עמוק נוסף - ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם ל-אביהם שבשמים! כשאנחנו ממליכים את הקדוש ברוך הוא, עלינו ועל כל העולם כולו בראש השנה, עלינו גם לכוון את הלב, להפנים ולחיות את זה שהקב"ה הוא אבא שאוהב אותנו - "אביהם שבשמים"! אנחנו לא ממליכים רק מלך שופט שיש לו כל מיני דרישות מאיתנו ובודק מה עשינו ומה לא - אלא המלך הזה הוא 'אבא אוהב' שאוהב כל אחד מאיתנו כמו שאבא טוב אוהב את הבנים שלו. (ומתוך כך גם נוכל להבין שכל מה שהוא דורש מאיתנו - הכל נובע מאהבתו הגדולה אלינו)