**סיכום קצר מתוך שיעור של הרב יגאל שנדרופי ראש ישיבת ישועת מרדכי**

בזמן תקיעות השופר בראש השנה - אנחנו עולי למקום רוחני עמוק מאוד בו אנו פוגשים את האהבה של ה' יתברך באופן שלא הכרנו קודם - נכנסים לקודם הקושים - אחרי הפגישה הזאת יש לנו הזדמנות לגיע לרובד הרבה יותר עמוק בקשר שלנו עם ה' גם בחיי היום יום שלנו.

 נשאלה השאלה[1] מדוע אין מצווה לעלות לרגל לבית המקדש בראש השנה.

כדי לענות על כך נקדים ונאמר שיש דיון בגמרא אם מותר לקיים את מצוות תקיעת שופר ע"י קרן של פר, ואחת הסיבות לפסול היא שהוא מזכיר את חטא העגל מפני "שאין קטיגור נעשה סניגור" - מקשה הגמרא - הרי תקיעת השופר היא מחוץ לקודש הקודשים אם כן אין סיבה לאסור (כמו שכהן גדול לובש בגדי זהב מחוץ לקודש הקודשים) ועל כך היא עונה ואומרת שבזמן תקיעות השופר אנחנו עולים למקום הגבוה ביותר האפשרי ומבחינה רוחנית אנחנו נמצאים במקום שבו השראת השכינה היא באופן גדול ביותר, "שופר... כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי" (ראש השנה כו.).

הסיבה שבראש שנה אנו לא עולים לרגל היא שעולי הרגלים מגיעים לבית המקדש אבל לא נכנסים אפילו להיכל  בראש השנה כל יהודי בכל בית כנסת או בכל מקום שהוא נמצא כאשר הוא שומע תקיעת שופר בראש השנה - עולה ממקום רוחני כמו כהן גדול שנכנס בבגדי לבן[2] לקודש הקודשים. בקודש הקודשים היה נמצא ארון הברית - ובין הקרובים היה הענן השראת השכינה באופן הכי גדול[3], מקום אליו היה כהן גדול נכנס ביום כיפור. בזמן כל התקיעות של ראש השנה, זה המעמד שלנו, שם אנו נמצאים. בוודאי צריכה להיות גם יראה גדולה. אבל יחד איתה יש צריכה להיות הרגשת רוממות גדולה.

על הפסוק שאנחנו אומרים בין פסוקי המלכויות "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלוקָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" (במדבר כג כא). בהקשר של ראש השנה והתקיעות המילה 'תרועה" נשמעת לנו כמעט מובנת מאילה - אבל רש"י מסביר אותה באופן אחר מההבנה הפשוטה שלנו, כמתארת מצב מאוד קרוב ואישי בינינו לבין ה' יתברך, ואונקלוס מעמיק ואומר שזה מצב של השראת שכינה בתוך עם ישראל. "ותרועת מלך בו - לשון חבה ורעות כמו רעה דוד - אוהב דוד... וכן תרגם אנקלוס ושכינת מלכהון ביניהון"

אנו מוציאים את קול השופר מהפנימיות הכי עמוקה שלנו - אנחנו נמצאים בקודש הקודשים שלנו - מעומק עומק הפנימיות שלנו, המקום שאין בו שום פגם. צעקה אילמת - שלא מפורשת במילים. 'תרועת מלך בו!' בתוך תוכו של כל אחד.

אחרי פגישה כל כך קרובה עם ה' יתברך - אנחנו כבר נעשים אנשים חדשים מרגיש את השמחה בלהיות יהודי - מרגיש את האהבה של ה'.  כמו הרגשה של הכהן הגדול אחרי שהיה בקודש הקדשים ביום הכיפורים.