"והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלקיך שמה. ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך. ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלקיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלקיך ומשם יקחך" וגו' (דברים ל,א-ד). 'תניא, ר"ש בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהן. גלו למצרים שכינה עמהן, שנאמר (שמואל א ב, כז) "הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים" וגו'. גלו לבבל שכינה עמהן, שנאמר (ישעיהו מג, יד) "למענכם שלחתי בבלה". ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, שנאמר (דברים ל, ג) "ושב ה' אלקיך את שבותך", 'והשיב' לא נאמר, אלא "ושב”, מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות' (מגילה כט,א). לכאורה לא מובן, מה החידוש שה' ישוב אתנו מהגלות, וכי היה מקום לחשוב שה' ישאר בגלות כשאנחנו נחזור? בפשטות זה בא להוסיף גם את גלות אדום, שקודם נאמר על גלות מצרים ובבל, ולכן בא לומר שלא רק אז, אלא גם בגלות אדום ה' אתנו. לכן אומר שה' יחזור אתנו, וממילא יוצא שהיה אתנו בגלות ומה שאומר בלשון שישוב ולא שנמצא עמנו בגלות, זה משום שלהבדיל מהפס' הקודמים שמדברים על זמן הירידה לגלות (בבל) או בגלות עצמה (מצרים), בגלות אדום נאמר על החזרה שה' ישוב עמנו, ולכן נאמר בלשון שכזו ולא בלשון שה' עמנו בגלות, אולם מובנו הוא אותו דבר. נראה שנאמר דווקא בלשון שה' ישוב עמנו, ולא באמירה על זמן הגלות, כיון שלהבדיל מגלות מצרים ובבל שהיה להם זמן קצוב, בגלות אדום זה תלוי בנו, שהגאולה תבוא בעיתה או באחישנה (ובאחישנה זה יכול להיות בהרבה זמנים). אמנם גם גלות מצרים התקצרה ל210 שנים (אמנם זה תלוי בהסברים בחז"ל, האם חל ע"י קיצור הזמן לחצי בשל עבודתם הקשה, או שהארבע מאות שנה נחשבים מהולדת יצחק [ראה בעמקות על המחלוקת הזו והקשריה ב'תורת המדינה' 'עלייתו הראשונה של אברהם אבינו לא”י', למרן שר התורה הרה”ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א]), אולם הזמן היה קבוע, ארבע מאות שנה, שה-210 נחשבים כ-400, לעומת הגלות האחרונה שאין בה זמן קבוע מראש לגאולה (אלא רק זמן סופי, של בעיתה, שבו חייבת לבא הגאולה אם לא נגאלו עד אז). עוד נראה, שלהבדיל מגלות מצרים ובבל, שהשכינה היתה במקום אחד, בגלות אדום בנ"י מפוזרים בכל העולם, ולכן לפעמים נמצאת במקום אחד ולפעמים במקום אחר, כמו שממשיכה הגמ': 'בבבל היכא? אמר אביי: בבי כנישתא דהוצל, ובבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא. ולא תימא הכא והכא, אלא זמנין הכא וזמנין הכא'. ממילא לכן לא ראוי להאמר שהשכינה עמם בגלות, שמשמע במקום אחד, אלא דווקא כשחוזרים, שאז השכינה במקום אחד, כשחוזרת לא"י. רש”י מביא '"ושב ה' אלקיך את שבותך" – היה לו לכתוב והשיב את שבותך, רבותינו למדו מכאן כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם. ועוד י"ל שגדול יום קבוץ גליות, ובקושי, כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר "ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל", ואף בגליות שאר האומות מצינו כן "ושבתי את שבות בני עמון"' (רש"י פס' ג). משמע מרש"י שלמדו על שני הדברים, שעמם בגלות, וכן שנגאל עמהם (אם כי אפשר להבין בדבריו בפשטות גם אחרת, שהבינו שהשכינה בגלות בשל שהכתיב לעצמו גאולה כשיגאלם). ע"פ זה נראה שיש חשיבות שה' הכתיב גאולה לעצמו שישוב עמהם, שלא רק בזמן גלותם שורה עמהם בגלות, אלא גם כשמגיע הזמן ליגאל, נגאל רק יחד אתם ולא לפניהם (שאע”פ שהגיע הזמן, לא מיד גואל עצמו, אלא רק יחד). או שמדגיש שמלווה אותם גם בדרך לא"י בגאולתם, שלא עוזבם לרגע. עוד אפשר ע"פ ההסבר השני של רש"י, שי"ל שהוא מסביר את העניין שמקודם. התורה מגלה שה' עמנו בגלות, שזה בא להראות את חביבותם של ישראל, שה' לא עוזבנו, אלא סובל יחד אתנו. אולם כאן יש גילוי של דבר גדול יותר, שלא רק שה' סובל איתנו ומגן עלינו בגלות (שזהו ששורה עמנו), אלא בגאולה יש קושי גדול יותר מההצלה והקושי שבגלות, שזהו 'שגדול יום קיבוץ גלויות, ובקושי, כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו', שזה לא הגנה כללית והשתתפות כללית עם צרת בנ"י ככלל, אלא אחיזה לכל אחד ואחד, שבשל הקושי הגדול ליגאל צריך ממש לאחוז כל אחד ואחד. דבר זה גדול יותר מהשריה עם בנ"י בגלות, לכן הוא מה שמודגש בפס', כיון שהוא דבר גדול יותר, וכאגב לו גם מלמד שה' איתנו בגלות. (אולי גם החיבור בין הדרשות בא ללמד שהסיבה שה' עמנו בגלות זה כדי להמשיך קשר קדושה, כדי שנזכה לשוב בתשובה וליגאל).