פרשת כי תצא - פרשת המקדש

 

הרב ישראל אריאל שליט"א

ראש ישיבת המקדש

וראש ומייסד מכון המקדש

 

פרשיות אלה הנקראות ערב הימים הנוראים יש להן פשט אך יש בהן גם דרש.

האדם משול ל'מחנה', וכדברי שלמה המלך בקהלת הממשיל את האדם ל'עיר קטנה', וכדברי חז"ל בקהלת רבה (ט, כה) 'עיר קטנה - זה הגוף, ואנשים בה מעט - אלו איבריו, ובא אליה מלך גדול - זה יצר הרע… ומצא בה איש מסכן וחכם - זה יצר טוב, למה קורא אותו מסכן? - שאינו מצוי בכל הבריות, ואין רובן של בריות נשמעין לו. ומלט הוא את העיר בחכמתו - שכל השומע ליצר טוב נמלט'.

התורה מלמדת את האדם איך לצאת ב'מחנה' מלחמה מול 'מחנה' היצר הרע.

הדברים אמורים באופן מיוחד בחודש אלול חודש התשובה, שכן, דורשי רשומות, היו דורשים פסוק זה שיש בו רמז לחודש אלול: ככתוב: 'לְ - הַצִּילְךָ וְ - לָתֵת א -אֹיְבֶיךָ לְ – פָנֶיךָ' - ראשי תיבות אלו"ל.

בחודש אלול יוצא אדם ל'מחנה' על אויבו - על יצר הרע, ומנסה דרכים חדשות לתיקון ליקויים ושיפור המעשים. לעומתו הקב"ה, אף הוא מתקרב לאדם ככתוב: 'דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב', כדוגמת ארון הברית - כך השכינה, נמצאת עתה בתוך ה'מחנה' לעזור לאדם ולהצילו במלחמתו באויב - הוא יצר הרע.

בכל אדם גנוזה נשמה, שהיא חלק אלוק ממעל, שהיא כעין ארון השוכן בתוך המחנה.

אך יש בני אדם שבאיולתם ממשיכים את שגרת החיים של שאר ימות השנה. לו היו מכינים את ליבם כהלכה, לו היו לוקחים את ה'יתד' את את החפירה וחופרים שוחה באדמה להסתיר שם את מעשיהם המקולקלים היו מצילים את עצמם.

מעשה רע של אדם הוא פסולת שיש להפטר ממנה, כדוגמת הפסולת המופרשת מן הגוף, שיש 'לחפור באדמה' ולהעלים אותה, בבחינת - 'ותשליך במצולות ים כל חטאתם'. בספר תומר דבורה לרמ"ק, מביא המחבר כי כך ראה  הנביא את חטאי האדם, וכלשונו שם: השלישי - ועובר על פשע. זו מדה גדולה. שהרי אין המחילה על ידי שליח, אלא על ידו ממש של הקב"ה… כדכתיב (ישעיה ד', ד'): 'אם רחץ ה' את צואת בנות ציון וגו''… והיינו "עובר על פשע", שולח מימי רחיצה ועובר ורוחץ הפשע… הרי האדם חוטא והקב"ה בעצמו, שלא על ידי שליח, מתקן את מעוותיו ורוחץ צואת עונו. ומכאן יתבייש האדם לשוב לחטוא, שהרי המלך בעצמו רוחץ לכלוך בגדיו'.

ראוי לו, אפוא, לאדם להסיר מעליו בעצמו את 'צואתו' ולטמון אותה לצמיתות, ולא להשאיר מלאכה זו לאביו שבשמים.

כך צריך להיראות 'מחנה' האדם בחודש אלול.

האדם מפשפש במעשיו, מוצא דרך להפטר ממידות רעות ומהנהגה קלוקלת, ו'טומן באדמה' את הזוהמה הרוחנית שהצטברה בנפשו במהלך השנה. כך רמזה התורה בפסוק: 'וחפרת בה – ושבת וכיסית את צאתך'.

אולם יש מי שבמקום לעמול על קדושת ה'מחנה', ובמקום לטהר את הלב לפני אביו שבשמים, טובל ושרץ בידו, הוא 'עושה תשובה', כלומר, משכים לקום, הולך לסליחות, צם מתענה ומתפלל, אך לא 'שבר את הפספסין', אינו חופר שוחה להטמין את צואתו שם. הטומאה בתוך ה'מחנה' והאיש טרם התקדש.

על האדם להאמין שהתשובה בהישג יד, שהקב"ה נמצא איתו וקרוב אליו ובא 'להציל' אותו מן היצר, אם רק יעשה את המוטל עליו, יראה כיצד אויבו – הוא היצר – מוטל לפניו ארצה.

שבת שלום