בכל פעם שמגיעים למצוות זיכרון מעשה מרים, מרגישים כיווץ בלב. נספר על מעלותיה של מרים הנביאה ומתוך כך ננסה להבין מה טומן בחובו זיכרון "מעשה מרים". (סיכום קצר משיעורו של הרב יגאל שנדורפי - ראש ישיבת ישועת מרדכי)

נשאלת השאלה, מדוע, מכל מפעלה האדיר של הצדקת העליונה, מרים, דווקא מעשה שלילי, "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹוקיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כ"ד ט'). נקדים ונתבונן בגדולתה בתקווה לקבל מבט יותר משקף על דמותה ומתוך כך ננסה למצוא תשובה לשאלתנו.

מרים מנהיגת הנשים

בזמן יציאת מצרים נשלחו שלוש נביאים, משה ללמד את עם ישראל, אהרן לכפר ומרים – ללמד את הנשים. כפי שמתאר הנביא מיכה, "כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם" (ו' ד'), מסביר התרגום המיוחס ליהונתן, "ארי אסיקתך מארעא דמצרים... ושלחית קדמך תלתא נביין משה לאלפא מסירת דינין, אהרון לכפרא על עמא, ומרים לאוראה לנשיא".

כל הנשים הלכו אחרי מרים, "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לה'" (שמות ט"ו כ'), אין זה תיאור חיצוני בלבד המתאר את  הסדר בו עמדו הנשים, אלא תיאור מהותי, כל הנשים ראו בה את המנהיגה שלהם והלכו בעקבותיה ובדרכה. מרים הפיחה בנשים את הציפייה הממשית לגאולה בכל רגע. עד כדי כך, ההרגשה שהגאולה קרובה הייתה ממשית אצלן, עד שכבר היו מוכנות עם התופים, כדי לשיר ולהודות על הנס שבוודאי יקרה להן, כפי שאומר רש"י, "בתפים ובמחלת - מבטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים והוציאו תפים ממצרים".

האמונה והציפייה לגאולה של מרים החלה כבר בגיל צעיר. לאחר שאביה, עמרם, פורש מאשתו, מרים בתו הקטנה, מדברת אליו קשות ומשכנעת אותו לחזור לאמה. לאחר שהיה נראה לפחות כלפי חוץ שעמרם, גדול הדור, התייאש, ואחריו הלכו כל עם ישראל ופרשו מנשותיהם, בזכות מרים, אביה עמרם ואתו כל עם ישראל, חזרו לנשותיהם, "ויקח את בת לוי - פרוש היה ממנה מפני גזירת פרעה. וחזר ולקחה, וזהו "וילך", שהלך בעצת בתו שאמרה לו 'גזרתך קשה משל פרעה', אם פרעה גזר על הזכרים ואתה גם כן על הנקבות, והחזירה" (רש"י שמות ב' א').

את האמונה והתקווה הזו מרים מעבירה לכל נשות ישראל. בזמן בניית המשכן הנשים הביאו את המראות ששימשו אותן במצרים, להוציא את הבעלים מהייאוש שהיו שקועים בו – "כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם..."(רש"י שמות ל"ח ג'), "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות ל"ח ח'). על המראות אלו אומר הקדוש-ברוך-הוא למשה רבינו, "אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים" (רש"י שמות ל"ח ב'). כל זאת בזכות מרים מנהיגת הנשים.

הנשים לא השתתפו בחטא העגל

זאת ועוד, הצלחתה של מרים בחינוך נשות ישראל באה לידי ביטוי גם בכך שלא השתתפו בחטא העגל. אהרן הכהן ביקש מהגברים להביא את הנזמים של נשותיהם, "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי". אבל הן לא הסכימו, לכן כל אחד נאלץ הביא רק את הנזמים של עצמו, "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן" (שמות ל"ב ג'). גם בחטא המרגלים לא השתתפו הנשים, ודווקא בזמן שבני ישראל בוכים בכיה של חינם מגיעות בנות צלפחד ומבקשות ממשה רבינו לקבל נחלה בארץ ישראל, להראות את חיבת הגדולה לארץ ישראל – "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד... לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ ... תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ" (במדבר כ"ז א'). כפי שמתאר המדרש, "רבי נתן אומר, יפה כח נשים מכח אנשים. אנשים אומרים 'נתנה ראש ונשובה מצרימה' ונשים אומרות 'תנה לנו אחוזה'" (ילקוט שמעוני במדבר כ"ז תשע"ג).

מרים משכינה שלום בית

מרים הייתה שותפתו של אהרן לעשיית שלום בית. אהרן היה מדבר עם הבעלים ומרים עם הנשים. מסופר במדרש שבהלוויה של אהרן היו שמונים אלף ילדים ששמם "אהרן". הדבר מרמז לממדי שלום הבית שאהרן השכין בבתי ישראל, בעבודה המשותפת עם מרים אחותו.

מרים עושה בקרב הנשים את התפקיד של משה ואהרן גם יחד, היא מלמדת אותן תורה, מנהיגה אותן וגם משכינה שלום בית.

מסופר על מרים שהייתה 'לא יפה' בצורה קיצונית – עד כדי כך, שאף אחד לא רצה אפילו לנסות להיפגש איתה למטרת נישואין, הגמרא משתמשת בביטוי יוצא דופן, כדי לתאר את המראה החיצוני שלה וקוראת לה "חלאה" (סוטה יב.). לאחר שנים רבות של בדידות, קרוב לגיל שישים, היא התחתנה עם כלב. נשאלת השאלה, מדוע הגמרא, שידועה בלשונה הנקייה, מספרת דבר זה על מרים? התשובה היא שמכאן אנו לומדים על גדולתה. במקום לשקוע בצערה הפרטי,  היא משתמשת בו כדי לעודד את הנשים שתינוקותיהן הושלכו ליאור, באומרה "יש לכן צער?", אני מבינה אתכן, אני חווה צער תהומי, בכל רגע מחיי, אצלי אפילו אין תינוקות שאפשר לקחת. אף אחד לא מוכן להיפגש אתי, כבר שנים רבות[1]." בדומה למסופר בגמרא על דרכו של רבי יוחנן לנחם את האבלים, כאשר היה מראה לכם את העצם של בנו העשירי שנפטר, "אמר רבי יוחנן דין גרמא דעשיראה ביר " (ברכות ה:).

בנה של מרים מוסר את נפשו

על מעלתו של חור, בנה של מרים, אנו לומדים מדבריו של משה רבינו, לפני עלייתו להר סיני. משה משווה את חור הצעיר לאהרן הכהן, אשר כבר עבר את גיל שמונים.  באומרו לזקנים, למי שיש שאלה כשאיני נמצא, יכול לשאול את אהרן הכהן או לחלופין אפשר לגשת לחור, אברך צעיר כבן עשרים, "וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם" (שמות כ"ד י"ד). לפני חטא העגל, חור נאמן באופן מוחלט לערכים שעליהם התחנך. הוא נעמד מול ההמון ומוכיח אותם במסירות נפש, כדברי רש"י, "חור ...היה מוכיחם והרגוהו" (שמות ל"ב ה').

זאת ועוד, בנו של חור, נכדה של מרים, בצלאל, הגיע למדרגה של רוח הקודש, כאשר בנה את המשכן, בהיותו בן שלוש עשרה שנים בלבד, "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹוקים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה. וְלַחְשֹׁב מַחַשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת" (שמות ל"ה ל"ב).

אין שליטה למלאך המוות

על המדרגה הנעלה של מרים אנו לומדים גם מדרך הסתלקותה הגמרא מלמדת אותנו שמלאך המוות לא שלט בה, "תנו רבנן ששה לא שלט בהן מלאך המות ואלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן ומרים... אמר ר''א מרים נמי בנשיקה מתה" (ב"ב יז.).

זיכרון מעשה מרים

כל חייה היו נתונים להשרשת תקווה, אמונה ועשיית שלום בית בעם ישראל. רצון זה היה כה שורשי אצלה עד שזכתה להמשיך מפעלה זה, גם לאחר מיתתה. כדי שכולנו נלמד לדבר באופן שמוסיף שלום, הונצחה דווקא היא, בתורתנו הנצחית, בתור זיכרון לאיסור לדבר לשון הרע, "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹוקיךָ לְמִרְיָם" (דברים כ"ד ט'). כביכול, מרים הנביאה אמרה שהיא מוכנה לקבל על עצמה עוד ביזיון בכך שיזכירו אותה שוב ושוב בהקשר שלילי, ואולי יתקבל עליה רושם לא כל-כך חיובי. הכל כדי לגרום לאנשים להפנים את החומרה של דיבור לשון הרע, ואת חומרת הנזק שלו. ובכך להציל או למנוע עוד בעיות, בין אדם לחברו ובשלום בית, אשר פעמים רבות, נגרמות מכך שאומרים דברים שלא במקום. כך מרים הנביאה ממשיכה את מפעלה, ולאורך אלפי שנים היא ממשיכה להשכין שלום בית בעם ישראל.