" 'וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד' (בראשית א, לא)... בְּתוֹרָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר מָצְאוּ כָּתוּב: 'וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד', וְהִנֵּה טוֹב מוֹת"  (בראשית רבה ט, ה)

על מעשה בראשית, דורש רבי מאיר "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" - "וְהִנֵּה טוֹב מוֹת". והדברים תמוהים, וכי מה טוב במוות?

לכל יום יש שפע, כל יום הוא פוטנציאל של גדילה. אלא שאדם יכול לגדול בגופו אך לא במעשיו, לא תמיד אדם מממש את פוטנציאל הימים שניתנו לו, ואז אנחנו רואים אדם שאומנם גדול בגופו אך נפשו קטנה.

תרבות המערב מלמדת אותנו איך "לקחת" - היום מחיה אותי ולא אני אותו, החיים נוצרו כדי לשרת אותי, ובמובן הזה יום שחלף הוא יום שמיצה את עצמו ואת תפקידו. בעצם, אפשר להשליך אותו כמו תפוח שנאכל, נגסתי בו ואכלתי, ומה שנשאר אני יכול לזרוק מאחורי גבי. על פי התרבות הזו ככל שאדם מתבגר הוא סוחב יותר ויותר שיירי תפוחים - שק מלא בשיירי תפוחים נמצא על גבו של כל אחד. שק של כל הימים שהיו, חלפו ולא ישובו עוד.

כשאדם פותח את עצמו לעשות חסד, שבא לעולם כדי לתת ולא כדי לקחת, הוא מצטרף לחסד האלוקי שזורם במציאות, ועל כן מקבל משהו מן הכוחות והשפע שלהם לעצמו. אומנם הסיט את עצמו מן המרכז, אבל בא בעת נתן משנה תוקף למעשיו. משעה שמעשיו מיועדים אל מחוצה לו, כביכול הם נעשים בלתי תלויים בו, ולכן הם נזכרים ונזקפים לזכותו, גם לאחר שחייו נסתיימו. חייו של אדם אינם עוד אותו שק מלא תפוחים שננגסו ונזרקו. יום שאדם נתן לאחרים, איננו יום שננגס ונזרק כתפוח, להיפך, זהו יום נאה להתכבד בו.

כשאדם חי חיים של חסד וצדקה, כשמטרתו בחיים היא לתת ולהעניק, חייו הם למען ולתכלית, לעבוד את ה' - הקב"ה עצמו אוסף את ימיו של האדם אל שקו שלו - אל צרור החיים, לשומרם שם לעולם ועד.

כאשר היו בגן עדן נאמר על אדם וחוה (בראשית ב, כה): "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּושָׁשׁוּ". חיי נצח הם החיים הטובים, אף פעם אתה לא מפסיד זמן, כי הזמן שלרשותך אינסופי, וממילא תמיד אפשר לתקן את העבר. אף רגע איננו חד פעמי, האדם חי ללא גבול, אף פעם לא נתקל בסופיות של עצמו. גם אנחנו הולכים בעולם הזה, בהרבה מובנים כעירומים נטולי בושה, בלי מודעות לסופיות של הדברים. אנו לא שמים לב לסופיות ונופלים למחשבה שהכל מובן מאליו ושייך לנו.

עונש המוות שהושת על אדם וחוה היה אם כן, לא רק עונש אלא גם תיקון. כולנו חיים ברמות שונות במעין "גן עדן של שוטים", כאשר אנו תופסים את רוב החסד ששופע עלינו מלמעלה כמובן מאליו. אנו מתהלכים כעירומים - בלא בושה. ובסופו של דבר תפיסה זו מביאה אותנו לחטא - אנו מחטיאים את המהות והתכלית.

"לחיות" משמעו להיות מוכן למות - למסור את הנפש, להתמסר - לא בשביל למות, אלא בשביל לחיות חיים "טובים מאוד", חיים בעלי תכלית, כיוון ומטרה - מעתה מה שבחר איננו רק הטוב, כי אם ה"טוֹב מְאֹד".

"טוֹב מוֹת" - גורם לנו להכיר בסופיות, ומעורר אותנו מפני שקיעה בתרדמת הנצח. מול הסופיות של חייו, בחירתו של האדם, הם שיקנו לחייו את הנצח. הם החותם שלו מול סחף הזמן.

ב"מסכת חיבוט הקבר" (פ"ב) ובסידורים בשם השל"ה, נכתב, שכאשר אדם עולה לשמיים שואלים אותו "מה שמך?" ומתברר שלא בקלות יזכור האדם את שמו. לאחר מותו של אדם, נלקחים ממנו כל ההקשרים שלו: מעשיו, תאוותיו, רכושו, כבודו - ואז נשאל האדם שאלה נוקבת, מה נשאר ממך? מי אתה ללא כל אלו? ורק מי שטרח כל חייו על סוגיא זו - נשאר שמו בידו והוא זוכר את שמו.

הרב דן האוזר, מהספר: "על קצה בהונות ההוויה - לעומק תורותיו של רבי נחמן"