"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" וגו' (דברים ה,ו). חז"ל מביאים שכיון שהלוחות נתנו בשני לוחות, אז אפשר לראות אותם כעין המשך זה לזה (כאילו לקרוא את הנאמר בלוח השני כהמשך השורה של הנאמר בלוח הראשון): 'כֵּיצַד נִתְּנוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת? חֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה, וַחֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה. כְּתִיב "אָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ", וּכְנֶגְדּוֹ "לֹא תִרְצָח", מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכָּל מִי שֶׁשּׁוֹפֵךְ דָּם, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מְמַעֵט בִּדְמוּת הַמֶּלֶךְ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁנִּכְנַס לַמְּדִינָה, וְהֶעֱמִיד לוֹ אִיקוֹנוֹת, וְעָשָׂה לוֹ צְלָמִים, וְטָבְעוּ לוֹ מַטְבְּעוֹת. לְאַחַר זְמַן, כָּפוּ לוֹ אִיקוֹנוֹתָיו, שִׁבְּרוּ לוֹ צְלָמָיו, וּבִטְּלוּ לוֹ מַטְבְּעוֹתָיו, וּמִעֲטוּ בִּדְמוּתוֹ שֶׁלַּמֶּלֶךְ. כָּךְ, כָּל מִי שֶׁהוּא שׁוֹפֵךְ דָּמִים, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מְמַעֵט בִּדְמוּת הַמֶּלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: (בְּרֵאשִׁית ט,ו) "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". כְּתִיב "לֹא יִהְיֶה לְךָ", וּכְתִיב כְּנֶגְדּוֹ "לֹא תִנְאָף". מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מְנָאֵף אַחַר הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: (יְחֶזְקֵאל טז,לב) "הָאִשָּׁה הַמְּנָאָפֶת תַּחַת אִישָׁהּ תִּקַּח אֶת זָרִים", וְכָתוּב: (הוֹשֵׁעַ ג,א) "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: עוֹד לֵךְ אֱהַב אִשָּׁה אֲהֻבַת רֵעַ וּמְנָאָפֶת, כְּאַהֲבַת ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהֵם פֹּנִים אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים". כְּתִיב "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקיךָ לַשָּׁוְא", וּכְנֶגְדּוֹ כְּתִיב "לֹא תִגְנֹב". מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא גּוֹנֵב, לַסּוֹף בָּא לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא, שֶׁנֶּאֱמַר: (יִרְמְיָה ז,ט) "הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר". וּכְתִיב: (הוֹשֵׁעַ ד,ב) "אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף". כְּתִיב "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", וּכְנֶגְדּוֹ כְּתִיב "לֹא תַעֲנֶה". מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, מֵעִיד לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא בָרָא עוֹלָמוֹ לְשִׁשָּׁה יָמִים וְלֹא נָח בַּשְּׁבִיעִי. וְכָל מִי שֶׁמְּשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת, מֵעִיד לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁבָּרָא עוֹלָמוֹ לְשִׁשָּׁה יָמִים וְנָח בַּשְּׁבִיעִי, שֶׁנֶּאֱמַר: (יְשַׁעְיָה מג,יב) "וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וַאֲנִי אֵ'ל". כְּתִיב "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", וּכְנֶגְדּוֹ כְּתִיב "לֹא תַחְמֹד". מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא חוֹמֵד, סוֹף מוֹלִיד בֶּן שֶׁהוּא מְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וּמְכַבֵּד לְמִי שֶׁאֵינוֹ אָבִיו. לְכָךְ נִתְּנוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת חֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה, וַחֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה. דִּבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל' וכו' (מכילתא מסכתא דבחודש, פרשה ח [שמות כ,יב]). ראה בהרחבה ב'בשערי הארץ' – 'שני לוחות הברית..' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א. בדברות יש גם חילוק לשלושה סוגי מצוות (ע"פ חלוקת מצוות התורה לשלושה סוגים, ע"פ הראב"ע [שמות כ,ב]: 'וכל המצוות על ג' דברים: האחת מצוות הלב. והשניה מצוות הלשון. והשלישי מצוות עשה'): "אנכי” מ”ע בלב. "לא יהיה" ל"ת בלב (אמנם יש לזה גם השלכות מעשיות, אבל זה מתחיל באמונה בלב בע”ז). “לא תשא" מ"ע בלשון. “שמור" מ"ע (אמנם נאמר בו גם ל”ת, אבל מתחיל בלשון של עשה) במעשה. “כבד" מ"ע במעשה. “לא תרצח", “ולא תנאף", “ולא תגנוב" ל"ת במעשה. “ולא תענה" ל"ת בלשון. “ולא תחמד" ל"ת בלב. מסביר מרן הגרח"ד שליט"א (שם, 'לוחות הברית..') שבמצוות שבין אדם למקום מתחיל מהלב, שמתייחס לאמונה, שהוא היסוד בין אדם לה', ומזה עובר גם ללשון ולמעשה, לעומת זאת בין אדם לחברו מתחיל במעשה, שכן מובן יותר שקודם כל שלא יפגע בחברו, ויותר מזה מצווים גם על בלשון ובמחשבה. נראה שכיון שיש גילוי בשני הלוחות לשלושת הסוגים, אז גם בגילוי שלהם יש קשר. לכן מתחיל ב"אנכי", באמונה – במחשבה, שבלי אמונה לא יגיע גם למעשה. וגומר את הלוח הראשון במעשה, ואז ממשיך את הלוח השני כהמשך, ולכן ממשיך – פותח במעשה, ומסיים במחשבה – בלב, שכעין המשכו זה ההתחלה של "אנכי" – במחשבה, וכך כעין ממשיך שוב בלי סוף, כנגד שהתורה (שכולה רמוזה בלוחות) אין לה סוף, ואף מקיפה את כל הקיים בעולם, ללא גבול. יש 7 מצוות ל"ת כנגד הבריאה (שנבראה בשבוע) שלא ימשך אחר הגשמי הרע – שלא יחטא. ויש 3 מ"ע כנגד שלושת היסודות של העולם: 'על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים'. נראה ש"אנכי" כנגד התורה, שהיא כולה שמות ה' (ואף רמוז: 'ר' יוחנן דידיה אמר: (שמות כ, ב) "אנכי" נוטריקון: אנא נפשי כתיבת יהבית'. שבת קה,א). “שמור" כנגד העבודה במקדש, שהמקדש הוא קדושה כמעל העולם, שמכון כנגד מקדש של מעלה (תנחומא “ויקהל” סימן ז), ואף שבת היא כמעל העולם, שהיא מעין עוה"ב (ברכות נז,ב).  (ולכן הובא יחד: "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'” [ויקרא יט,ל] לרמז על קשרם לגילוי ה' בעולם [”אני ה'”]). “כבד" כנגד גמ"ח, שמכבד את הוריו ועושה להם מעשים של עזרה, כעין מעשי חסד. שבעה ל"ת כנגד הבריאה: “לא יהיה לך" כנגד יום ראשון, שבו ה' יסד את העולם, שהוא האלקים הבורא, ולא הע"ז ח"ו. “לא תשא" כנגד יום שני, שלא להוציא את שם ה' לשווא, שהוא קדוש, ולכן כעין מובדל מדיבור החול, וזהו כעין שמים וארץ שחולקו למים תחתונים ועליונים. “לא תרצח" כנגד יום שלישי, שבו התגלתה היבשה, והנהרג נטמן באדמה (ואף האדם נוצר מהאדמה). “לא תנאף" כנגד רביעי, שבו נבראו הכוכבים שמושלים ביום ובלילה, ומבדילים בין אור לחושך (בראשית א,יח), שכך אשת איש שייכת לאחר, כעין אחר מושל בה, והיא מובדלת לו מאחרים (ואף הניאוף זהו מעשה ביאה, שנעשה בלילה). “לא תגנב" כנגד חמישי, שמדובר על גונב נפשות (סנהדרין פו,א), לכן זהו כחמישי שבו נבראו העופות, שהם עפים "על הארץ על פני רקיע השמים" (בראשית א,כ), כרמז לגונב נפשות, שהאדם נגנב בארץ, ונפשו רוחנית. “לא תענה" כנגד יום שישי, שבו נברא האדם, ובו ביום חטא ועמד בדין (ויק"ר כט,א), לכן קשור לעדות שקר (שמעיד בבי”ד). "לא תתאוה" קשור ליום שבת, שהשבת היא כנגד לעתיד לבא, ולעתיד יהיה שפע גדול, ולכן לא יבוא האדם לחמוד את של חברו. (גם שבת קשורה לעולם של קודש, להבדיל מהעוה"ז החומרי שרודפים בו אחר הממון, ולכן גם מגיעים בו לחמדה ותאוה של ממון האחר). נראה שהמצוות בלב קשורים, ש"אנכי" ו"לא יהיה", קשור ל"לא תחמוד", שאם אתה מאמין בה', אז אתה מבין שהכל אמת, ולכן אין לך מה להתאוות לממון חברך, שכך ה' קבע שמגיע לו (להבדיל מע"ז שמחזקת את הצד הגשמי העכור, ולכן גורמת ליתר תאוה וחמדה). “לא תשא" קשור ל"לא תענה", שאם אדם נזהר מאוד בלשונו, אז גם לא יבוא להעיד שקר, ובפרט ש'כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית' וכו' (שבת י,א). לכן אדם שנזהר בכבוד ה', לא יבוא להטעות את הבי"ד שקשורים לקב"ה (ובכלל בדין באים לעשות ע”פ רצון ה', כך שקשור לגילוי ה', כגילוי שמו בעולם). ואף לא משקר, כיון 'דאמר רבי חנינא: חותמו של הקב"ה אמת' (שבת נה,א), כך שכשמשקר בעדותו, פוגם בגילוי שם ה' בעולם, שזהו כ"לא תשא" שפוגם במעלת גילוי שם ה' כשאומרו לשווא. “שמור את יום השבת" קשור ל"לא תגנב", שגונב נפש, זה ההיפך משבת שבה האדם חופשי, ונתנת בו נשמה יתרה. “כבד" קשור ל"לא תרצח ולא תנאף", שאם אתה רגיל לכבד את הוריך, אתה מתרגל לכבד אדם, ולכן לא תבוא לרצוח או לנאוף עם אשתו של אחר. גם האב מחנך את בנו ב'שבט', ולכן כשמכבדו, שרואה בזה שזה היה לחינוכו, הוא מחונך ולכן לא יבוא לפגוע באחרים (ולכן כנגד "אביך" שמחנך [גם] במכות השבט, ולכן כנגדו מרמז שלא יכה אחר למוות, שלא ילמד להכות כמו שהיכו אותו, אלא להיפך, ידע להתנהג כראוי ולא להכות סתם), וכשמכבד האדם את אמו, שרואה את הצד הראוי והחיובי שבקשר שבין בני הזוג (הוריו), אז הוא גם לא יבוא לפגוע בבני זוג אחרים ע"י ניאוף (וגם אדם לא נמשך לאמו, ולכן כרמז לאי ניאוף עם אחרות). יוצא שכעין שני הלוחות הם כעין תמונת מראה, שע"פ הסדר מהראשון לחמישי בלוח הראשון, כנגדו יש בסדר שמהחמישי לראשון בלוח השני.