לקט מביאור אלשיך לתורה – פרשת דברים

דברים א,א: אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן:  בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת--וְדִי זָהָב: אלשיך: "וכי במדבר היו, והלא לא היו אלא בערבות מואב? אלא 'במדבר' - הוכיחם על מה שאמרו במדבר 'מי יתן מותנו ביד ה'' כשכלתה פרוסת מצרים, 'בערבה' – על מעשה השיטים, 'מול סוף' – על אשר המרו על עם סוף ובקשו לחזור לאחוריהם ... 'בין פארן' – על המרגלים, ו'בין תופל ולבן' ... על דבר המן ... 'וחצרות' – במחלוקתו של קורח, ו'די זהב' – על מעשה העגל". אלשיך מפרש את אות היחס בי"ת במילה 'במדבר' לא כציון מקום אלא כמושא הדברים, על הקורות אותם במדבר, בערבה, סוף וכו'. מעניין.

וממשיך אלשיך ותוהה מדוע הזכיר משה דווקא מקומות אלה ולא מקומות כגון מסה ומריבה, ותבערה וקברות התאווה, אף כי הזכיר מקומות אלה בהמשך: וּבְתַבְעֵרָה, וּבְמַסָּה, וּבְקִבְרֹת, הַתַּאֲוָה--מַקְצִפִים הֱיִיתֶם, אֶת-יְהוָה (ט,כב)? ועונה: "הלא במסה ומריבה – הנה גם עליו עברה כוס חמתו יתברך ... וגם עניין תבערה במתאוננים – לא היה רק מקצתם, ואיך יתחיל להוכיח את כולם במה שלא היה כולל ... וגם בקברות התאווה – כי האספסוף היו אשר התאוו תאווה ולא עם בני ישראל, ואיך יתחיל בתוכחת בלתי נוגעת לכל ישראל ויהי מוסר לכולם?". לפי אלשיך, משה אמר את דברי התוכחת רק במה שנגע לכולם.

א,לז: גַּם-בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה, בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר:  גַּם-אַתָּה, לֹא-תָבֹא שָׁם: אלשיך: "הלא לא על עוון זה התאנף ה' אליו? ...כי הלא ה' אמר אלי: 'יהושע ... העומד לפניך', בזכות עמדו לפניך תשלים עליו שפע, כי אותו חזק". לדברי אלשיך משה הבין כי נמנעה ממנו הכניסה לארץ כי יהושע עמד בפרץ מול המרגלים וההנהגה הועברה אליו בזכות מעשיו, ובכך נמנעה הכניסה ממשה. דחוק אך מעניין.

א,מד: וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים; וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר: מה המיוחד בדבורים שהן מנצחות את ישראל? אלשיך: "כאשר תפוצינה (הדבורים) אנה ואנה, כי יגביהו קול הברה וכל שומעם יברחו פן יזוקו בעקיצתם. כן גם אתם, רדפו אתכם בקול הברתם 'כאשר תעשינה הדבורים' וזה הספיק להבריחכם, ואין זה רק כי אין ה' בקרבכם". קול מפחיד ומבריח מי שאינו דבק בה'.

ג,ט: צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן, שִׂרְיֹן; וְהָאֱמֹרִי, יִקְרְאוּ-לוֹ שְׂנִיר: אלשיך: "למה יודיענו זה? ... (להודיענו) שריון – שהיה קשה ליכבש ככבוש איש לבוש שיריון, 'והאמורי יקראו לו שניר' ... שתמיד הוא כקרקע שלא משלו בו לחרוש אותו לעשותו ניר, כלומר שאין מי שיכול לכבוש אותו". אלשיך מודיענו שעמים רבים ניסו לכבוש את החרמון (הר דב, היום בחדשות), כגון הצידונים והאמורים – ולא יכלו, ואילו אנו בעזרת ה' כבשנו אותו בקלות: וַנִּקַּח בָּעֵת הַהִוא, אֶת-הָאָרֶץ, מִיַּד שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן--מִנַּחַל אַרְנֹן, עַד-הַר חֶרְמוֹן (פסוק ח').

שבת שלום, שבת של זכירה של מעשינו הטובים, הנהגה טובה, אמונה, אומץ, אורן.