*המל אומר: אקב"ו על המילה.
אבי הבן אומר: אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו*.

הסדר המופיע בגמרא, וכן העתיקו הרי"ף והרמב"ם, מקדים את ברכת המל לברכת להכניסו, וכך היה המנהג הקדום. וכפי שמסביר רב שר שלום גאון, שהברכה צריכה להיות דווקא אחרי ברכת המילה, כיוון שהמילה תלויה בפעולה של אחר.

וביארו הב"ח והש"ך דחיישינן שמא המוהל יחזור בו, ונמצא שהאב בירך לבטלה.

אך בתוס' מובא שהרשב"ם שינה את הגירסה ואת המנהג, והקדים ברכת "להכניסו" לברכת "המילה", כיוון שהיא בלשון עתיד - אי אפשר לברך אחרי שמלו כבר. ובכלל, צריך לברך "עובר לעשייתן".

ר"ת חלק עליו. ר"ת באופן כללי נמנע משינוי גרסה ככל יכולתו. לאחר שראשונים רבים היו משנים גרסאות בגלל קושיות, נמצא שכבר קשה לדעת מה הגירסה המקורית. ולפעמים הקושיה ניתנת לתירוץ בלי לשנות גירסה, אבל ע"י ההגהות כבר לא ידוע מה המקורית. לכן רבת החרים מי שישלח ידו להגיה בספרים מדעתו. אכן, עד היום מקובל שאין מגיהים בספרים, אלא רק כותבים הערה בגיליון. גם בש"ס וילנא, כשמצאו גרסה מסתברת - הוסיפו אותה בסוגריים מרובעים, ואת הגירסה הדחוייה סימנו בסוגריים עגולים, אך לא השמיטו אף גירסה מהנוסח (וזו אחת הביקורת על ש"ס עוז והדר, ששינו גירסאות בתוך הדף).

גם כאן הוא מתרץ שהלשון אינה מוכרחת להבא, אלא אף להבא. ואין דין עובר לעשייתן אלא בברכת המצוות שאדם מברך על פעולה שהוא עושה, וכאן האב מברך על פעולת אחר, לכן אין חובה שיהיה עובר לעשייתן. ועוד ביארו שזו ברכת השבח על כלל המילות, ולהודיע שמל לשם הקב"ה ולא לשם הר גריזים.

הרא"ש הציע שיברך בין חיתוך לפריעה, שאז מרוויח את כל השיטות:
גם הוא כסדר הגמרא,
גם הוא עובר לעשייתן ובלשון עתיד, שעדיין לא הסתיימה המילה (שהרי "מל ולא פרע - כאילו לא מל"),
וגם אחרי שהמוהל התחיל למול - אין חשש שיתחרט (ש"ך).

למעשה פסק השו"ע (יו"ד רס"ה, א') כרא"ש ואפילו לא הזכיר דעות אחרות, וכן מנהג האשכנזים ויוצאי צפון אפריקה.

אבל באופן מפתיע, דווקא הגרע"י פוסק כרשב"ם להקדים ברכת "להכניסו", ודלא כפסק השו"ע. הסיבה היא שכן מנהג ירושלים (וכן פסק הגרמ"א).

***

סיפר לי הרב כפיר דדון הי"ו, שעמל לחזק את מנהגי צפון אפריקה, שבברית של בנו היה הרב שלמה עמאר שליט"א סנדק, והברית היתה בבית מדרשו. והוא ביקש לברך כמנהג יהודי צפו"א, בין מילה לפריעה. והרב עמאר, שמחזיק בשיטת הגרע"י זצ"ל, הרעים עליו בקולו: "הגם לכבוש את המלכה עימי בבית?!". ומשום כבודו של הרב עמאר "נכנע" הרב דדון והקדים ברכת "להכניסו".