"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב" (דברים א,א). 'ואמר רבי אלעזר: משה הטיח דברים כלפי מעלה...  דבי רבי ינאי אמרי מהכא: (דברים א, א) "ודי זהב" מאי ודי זהב? אמרי דבי ר' ינאי: כך אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די, הוא גרם שעשו את העגל. אמרי דבי ר' ינאי: אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן, אלא מתוך קופה של בשר. אמר רבי אושעיא: משל לאדם שהיתה לו פרה כחושה ובעלת אברים, האכילה כרשינין, והיתה מבעטת בו, אמר לה: מי גרם ליך שתהא מבעטת בי? אלא כרשינין שהאכלתיך. אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: משל לאדם אחד שהיה לו בן, הרחיצו וסכו והאכילו והשקהו, ותלה לו כיס על צוארו, והושיבו על פתח של זונות. מה יעשה אותו הבן שלא יחטא? אמר רב אחא בריה דרב הונא אמר רב ששת: היינו דאמרי אינשי: מלי כריסיה זני בישי, שנאמר (הושע יג, ו) "כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני". רב נחמן אמר מהכא: (דברים ח, יד) "ורם לבבך ושכחת את ה'”. ורבנן אמרי מהכא: (דברים לא, כ) "ואכל ושבע ודשן ופנה". ואי בעית אימא מהכא: (דברים לב, טו)” וישמן ישרון ויבעט". אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שחזר הקדוש ברוך הוא והודה לו למשה? שנאמר (הושע ב, י) "וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל"' (ברכות לב,א). חז"ל מביאים כמה משלים לעניין שמתוך שה' הרבה להם זהב הם חטאו. מדוע היה צריך להביא כמה משלים? נראה שכל אחד מהמשלים מבטא כיצד משפיע העושר על האדם שלכן הוא יחטא. המשל מביהמ"ד של רבי ינאי ממשיל זאת לאריה שאוכל בשר, נראה שמרמז על הצד החייתי שיש באדם, כמו אריה שיש בו גבורה. כאשר האדם חי בצניעות, אז תאוותיו קטנים. אבל כאשר יש לו שפע אז הצד החומרי החייתי שבו מתגבר, ולכן יש מקור לחטא מההשפעה של תאוותיו המתפרצות (נראה שזהו דברי רש”י: 'אין ארי נוהם – שמח ומשתגע ומזיק'). לכן גם מובן שהם אלו שהביאו את הדרשה על העגל שהזהב גרם להם לחטוא, שכעין רמוז בעגל שהוא בשר, שאז זה מתפרץ כאריה שטורף בשר. ואכן כך היה בעגל: "וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק" (שמות לב,ו). '"וישכימו" – השטן זרזם כדי שיחטאו. "לצחק" – יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר (בראשית לט) "לצחק בי". ושפיכות דמים, כמו שנאמר (שמואל ב ב) "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו" אף כאן נהרג חור' (רש"י). שזהו פרץ של תאוות, שאכלו ושתו בתאוותיות, ויחד עם זה חטאו בעריות ורצח כמו אנשים בהמתיים לחלוטין בשיא ההתפרצות הרעה. לכן קמו מוקדם בזריזות, מאותו פרץ יצרים. רבי אושעיה נותן משל של פרה שהתחזקה ע"י אכילה (גם זה דומה לעגל, שאמו של העגל היא הפרה), בהמה היא גשמית מאוד, וכך הדימוי לקשר לגשמיות הגסה. להבדיל מאריה שבו מודגש ההתפרצות של התאות, בפרה זהו גשמיות שחופפת עליה כל הזמן בצורה טבעית. הממון של האדם יכול להשקיע אותו בגשמיות גסה, שיהיה נמשך את הגשמי, רודף אחר הכסף והחומריות. במקום שהכסף והזהב ישמשו אותו לצדקה ודברים טובים (כעין פרה שנותנת חלב, והיא גם בשר לאכילה), הוא דווקא מתדרדר לשקוע בחומריות, וכך מגיע לריחוק מה'. זה מה שהיה בעגל, לאחר שהיו שקועים בגשמיות העכורה של מצרים שנים רבות (שכך הגיעו עד מ"ט שערי טומאה), כאשר יצאו זה עדיין היה בקרבם. לכן כשמשה לא הגיע, הם ברחו מהקשר לרוחניות הגבוהה שבמתן תורה, והתחברו לצד החול, לממון שקיבלו ביציאת מצרים (ולכן ראו כך ברוחם, וטענו שכביכול העגל הוא זה שהעלם ממצרים, שהוא כח שקשור ביציאה, שזה הכח שהתגלה ביציאה, ולכן אותו יש לעבוד, ולכן עשו עגל – חומרי גס, של זהב שקיבלו). רחב"א בשם ר"י אומר משל לאדם שטיפל בבנו, ונתן לו כסף, ושם אותו ליד זונות. כאן הבן יחטא, אבל החטא לא בא מהממון עצמו, אלא הוא נותן לו את היכולת לחטוא. כך הממון מצד עצמו לא מחייב שיעשה רע, אלא כיון שיש שסובבים אותו, ומלמדים אותו דרך רעה, אז הוא מושפע מהם. הכסף נותן לו את היכולת לחטוא איתם. זהו כמו בעגל, שרצו לעבוד ע"ז, והכסף הוא הכלי שלהם כדי לבצע זאת. כך גם יש יצה"ר שמנסה להחטיא את האדם, ויש סביבו חוטאים, וכך הממון גורם לחטא. דבר זה גם התגלה במיוחד בעגל, כיון שמי שיזם את העגל לא היו בנ"י, אלא הערב רב: "ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות לב,ד) '"אלה אלהיך" – ולא נאמר אלה אלהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן, והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו' (רש"י). כך שזהו שהחטא ע"י הממון מגיע מכח שחוץ לאדם, ומשתמש בכסף שלו כדי שיוכל לחטוא. נראה שזהו הפס' מביאים לפתגם שאומר שכשמשמינים חוטאים. הפס' של ר"ש ור"נ זהו עניין של פרץ כח חזק שמחטיא, שזהו "ורם לבבך", כח של התעלות גאוה עצמית, שמתרומם במידי [שלא צריך לעשות מעשים בגאוה, אלא מיד חוטא מאוד בזה במחשבתו, שדומה להתפרצות מידית. וגם רם מרמז על גובה, כעין רמז להתפרצות גבוה לחטא במידי. גם רם לבבך מרמז כמו אריה שהוא חשוב]. (והושע ובדברים זה אותו עקרון, רק שבהושע זה יותר ברור שקשור זה בזה, תוצאה אחד מהשני [“ע”כ שכחוני”], ובדברים זהו היסוד של דברי הנביא). הפס' של רבנן מרמז על הגשמיות: “ואכל ושבע ודשן ופנה", כעין תוצאה טבעית, שפונה כעין בכבדות ובנחת כהמשכיות טבעית שיש באדם. הפס' השני שמביאים רבנן מרמז על שמושפע לחטא, שמובא בהמשך: “יזבחו לשדים לא אלה אלהים לא ידעום חדשים מקרב באו לא שערום אבתיכם" (דברים לב,יז) '"חדשים מקרוב באו" – אפילו העובדי כוכבים לא היו רגילים בהם, עובד כוכבים שהיה רואה אותם היה אומר: זה צלם יהודי' (רש"י). הרי שמרומז על קשר לגוים, (שהם רואים את הע"ז של ישראל, כך שנמצאים לידם) משמע שמרמז שבנ"י למדו מהם, ואז עשו בצורה חמורה יותר, שהתדרדרו מהם, וחטאו אף יותר. עוד אפשר ששלושת המשלים מרמזים לכוחות שמחטיאים, שמרבי ינאי למדו כאריה, שהוא חשוב בהיותו מלך החיות, ולכן זה רמז לגאוה. שהממון משפיע על מידות האדם לרעה (צד רוחני). רבי אושעיה ממשיל לפרה כחושה שהתחזקה, שזה מרמז על גשמיות האדם, שמשפיע לחיזוק תאוותיו (צד גשמי). רבי יוחנן ממשיל לבן עם כסף ליד זונות, שמרמז על יצה"ר שמשפיע להחטיא את האדם, שהממון נותן לו כח להשפיע [שהממון נותן לאדם את היכולת לחטוא, בעצת היצר, בדברים שצריך לשלם עליהם. או שהממון נותן לו התלהבות מעצמו, וכך מרשה לעצמו לשמוע ליצרו] (חיצוני לאדם). כך הפס' שמובאים "ורם לבבך" מרמז על גאוה. הפס' “ואכל ושבע ודשן ופנה" מרמז על הגשמיות, שמפנה את האדם כעין בטבעו הגשמי. "וישמן ישרון ויבעט" מרמז על יצה"ר, שמובא בהמשך הפס': “ויטש אלוק עשהו", שזה כמרמז על שנוטש את ה' ומתחבר לאל אחר, שזהו יצה"ר: 'א"ר אבין: מאי קראה (תהלים פא, י) "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר", איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר זה יצר הרע' (שבת קה,ב).