'רבי פרידא הוה ליה ההוא תלמידא דהוה תני ליה ארבע מאה זימני וגמר. יומא חד בעיוה למלתא דמצוה. תנא ליה, ולא גמר. א"ל: האידנא מאי שנא? א"ל: מדההיא שעתא דא"ל למר איכא מילתא דמצוה, אסחאי לדעתאי, וכל שעתא אמינא השתא קאי מר, השתא קאי מר. א"ל: הב דעתיך, ואתני ליך. הדר תנא ליה ד' מאה זימני אחריני. נפקא בת קלא וא"ל: ניחא ליך דליספו לך ד' מאה שני, או דתיזכו את ודרך לעלמא דאתי? אמר: דניזכו אנא ודריי לעלמא דאתי. אמר להן הקב"ה: תנו לו זו וזו' (עירובין נד,ב). 'תנו לו זו וזו. והא דאמר בפרק בתרא דמגילה (דף כז:): שאלו תלמידיו את ר' פרידא: במה הארכת ימים? אמר להן: מעולם לא קדמני אדם לבית המדרש. הא והא גרמא לו. אי נמי, באותה שעה לא ידע שאמר ליה הקב"ה תנו לו זו וזו, עד לאחר שחי ארבע מאות שנה' (תוס'). נראה שאפשר גם לתרץ את הסתירה בין הגמ', שע"י שמירת שלושת הדברים שמובאים שם (במגילה) באמת זכה לאריכות ימים, אלא שהיא נבלעה בתוך הארבעה מאות שנה, ולכן כששאלוהו תלמידיו, ענה להם בדברים שגם הם יכולים לעשות, שהרי לזה שאלוהו, כדי לדעת איך להאריך ימים. לכן לא ענה להם שזכה בשל המקרה עם התלמיד, כיון שזהו מקרה חריג ביותר, לכן לא יכלו להשתמש בזה. לכן אמר להם את הדברים שגם בהם זכה לאריכות ימים, שאלמלי הזכות הזו של ארבע מאות שנה, היה מאריך ימים בהם, כיון שבתוך הארבע מאות שנה, בשנים ההתחלתיות (יחסית) של אריכות הימים, זה היה יכול להעשות גם לולא הזכות הזו שכאן, כיון שזכה בשל אותם שלושה דברים לאריכות ימים, אלא שהם לא נראו כ”ך בשל שכלולים בזמן של אריכות הימים מהזכות שכאן. אי נמי, בהתחלה האריך ימים בשל שלושת הדברים שאמר, ואז שאלוהו וענה להם, ובהיותו קשיש נעשה המקרה שמסופר כאן, ואז זכה לחיות עוד הרבה יותר. אי נמי, מה שאמר שם 'מימי לא קדמני אדם לבית המדרש' (מגילה כז,ב) זה לא מצטמצם רק להגעה מוקדמת, אלא זה בא לומר את היחס המיוחד שלו ללימוד תורה, שלכן זה בא לידי ביטוי גם בהגעה מוקדמת לפני כולם. אותה הסיבה היא השורש של מה שקרה כאן, שבשל יחסו המיוחד לתורה, לכן לימוד כ"ך הרבה פעמים, וחזר כאן שוב ארבע מאות פעם, שכל זה נובע מיחסו המיוחד ללימוד תורה, שעושה הכל על מנת שתהא לימוד  תורה, גם אם צריך לחזור לאותו תלמיד שוב ארבע מאות פעם כדי שילמד וידע תורה כראוי. גם שתי הסיבות האחרות: 'ולא ברכתי לפני כהן, ולא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה' בא לבטא את יחסו המיוחד לבני אדם, שלכן מכבד כ"ך את הכהנים (שלכן לא מברך לפני הכהן, ולא לוקח בלי להפריש לכהן את מתנותיו), וזהו כמו כאן, שבשל שכיבד כ“ך את תלמידו, לימדו שוב, ולא אמר לו שזה אשמתו והלך. כמו כן מה שאמר שמעדיף שכל הדור יהנו מחיי העוה"ב מאשר הוא באריכות ימים, זה מיסוד החשיבות שנתן לבני אדם, שגם זה השפיע שיקבל בנוסף את האריכות ימים (שהרי קודם נאמר לו, או זה או זה). נראה שרבי פרידא זכה לאריכות ימים מכח התורה, כמו שאמר שלא קדמו אדם בביהמ"ד, וכן כסיפור שכאן, וארבע מאות שנה כנגד הפעמים שחזר כאן פעם נוספת. (נראה שמה שלא קיבל על הארבע מאות פעם הראשונות, זה משום שמצד הדין על הרב ללמד את תלמידו כמה שצריך, ודווקא כאן שהתלמיד פגם בלימוד, יכול היה לדחותו לפעם אחרת, בסדר לימודם הרגיל בזמן אחר, שאז ילמדו שוב ארבע מאות פעם את מה שלימד עכשיו. ובכ"ז לא עשה כך, ובזה זכותו הגדולה). אולם אולי אפשר שכיון שעלתה זכותו שחזר שוב ארבע מאות פעם, זה הזכיר את מעמד מתן תורה לאחר יציאת מצרים, לאחר גזרת הגלות של ארבע מאות שנה. לכן כמו שבסיני התעלו בנ"י להיות כעין מלאכים, שאין המוות שולט בם, או שאין האומות שולטות בנו: 'מיתיבי: (דברים ה, כה) "מי יתן והיה לבבם זה להם", לבטל מהם מלאך המות א"א, שכבר נגזרה גזרה. הא לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר (דברים ה, כה) "למען ייטב להם ולבניהם עד עולם". הוא דאמר כי האי תנא, דתניא, רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם" חבלתם מעשיכם "אכן כאדם תמותון"' (ע"ז ה,א). לכן שאלו את רבי פרדא מה מעדיף, שזה כעין הזכות בסיני. שיש דעה שלא ישלטו בנו האומות להרע לנו, שכדוגמתו הוא יזכה שכל דורו לא ישלטו בהם להרע להם, שזהו שיקבלו עוה"ב שלא יפלו בידי השטן המרע, לגיהנום. (שזהו כדבר שקשור בדימוי לנעשה במתן תורה). או שהוא יאריך ימים בצורה חריגה, שזה כעין נראה שאין מלאך המוות שלוט בו, שזהו כעין הדעה השניה. שנתנו לו לבחור כאיזה דעה במחלוקת הוא מעדיף לקבל. הוא בחר בעוה"ב לדורו, ולכן כמו שהוא התחשב בהם, כך ה' התחשב בו, ולכן נתן לו את שניהם, כעין 'אלו ואלו דברי אלקים חיים', שמצד העמוק כל ד"ת הם אמת בשורשם העליון, בחיבור שלהם למעלה בתורת ה' (ולכן 'דברי אלקים חיים' כרמז שמקבלים חיות מצד הקשר לה', להבדיל מהצד שקרוב לנו, שבו חולקים אחד על השני), ולכן ה' תן לו את שניהם. (לכן הובא הסיפור לאחר צורת הלימוד במדבר, כרמז על הקשר לתורה של הדור ההוא, שקיבלו את התורה). נראה שהזכות הזו יכלה להיות דווקא בא"י, בה יש כח של אריכות ימים: “למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיכם" וגו' (דברים יא,כא). לכן רבי פרידא מרמז בשלושת הדברים, שקישרו לתורה זהו שהיה מקדים לביהמ"ד, שבזה יש גילוי של כח א"י, כמו שמובא על הזקנים בבבל: 'אמרו ליה לר' יוחנן: איכא סבי בבבל, תמה, ואמר: (דברים יא, כא) "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה" כתיב, אבל בחוצה לארץ לא! כיון דאמרי ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר: היינו דאהני להו. כדאמר ר' יהושע בן לוי לבניה: קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא, כי היכי דתורכו חיי' (ברכות ח,א). שבתחילה פסק חד וחלק שאריכות ימים זה רק בא"י, ואח"כ אמר שזה גם בהשכמה לביה"כ. לכן נראה ששורש ההשכמה לביה"כ, זה קשר כעין דימוי לא"י שזהו מקום קודש, ולכן יונק כח מקשר לא"י הקדושה. לכן נראה שר"פ שאמר שהיה משכים לביהמ"ד, זהו כעין קשר לכח א"י, שיש בה גילוי של תורה עם אריכות ימים (שעיקר התורה היא בא”י). לכן גם הארבע מאות שנה שזכה להאריך ימים, זה כעין כמו יציאת מצרים (שהיתה לאחר ארבע מאות) [ומרומז בשמו 'פרידא' כלשון הפרדה, שיצאו ממצרים], שהיתה לצרוך קבלת התורה ועם כח גילוי זה להכנס לא"י, שבכך יש חיבור א”י ותורה בשלמות. אולי אפשר לדרוש שלכן התורה אמרה את כל המסעות ברצף בפרשת מסעי (ראה כמה סיבות לזה, ב'בארץ לא זרועה' בפרשת מסעי, למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א. וב'תורת המקרא' "מסעי" [א], למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), שזה כדי לחבר בין יציאת מצרים שמתחילה ביציאה כאשר "ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור" (במדבר לג,ד), שלהבדיל מזה בבנ"י לא מתו כלל, כך שמרמז על כח של חיים בבנ"י. ויש את פרוט המסעות, שמופיעים 42 מסעות, כרמז לתורה, גימטריה של ב"ם: “ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" וגו' (דברים ו,ז) [שכאן זהו "ובלכתך בדרך", אבל מתחיל ב"בשבתך בביתך", כיון שעיקר התורה היא בישיבתנו בא"י, ולכן זהו הפתיחה]. שזהו זמן המדבר, שבא לחבר את בנ"י לתורה: 'אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מוליכן דרך פשוטה, עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה, אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר, והתורה מתיישבת בגופן' (תנחומא "בשלח" סימן א). וסופם של המסעות בערבות מואב, בפתח הכניסה לארץ, שזהו העיקר, כדי לקיים תורה בא"י. ומובא מות אהרן ומלחמה עם הכנעני מלך ערד, שהוא בעצם עמלק (במדבר רבה יט,כ). עמלק במלחמתו הראשונה הגיע בעקבות ריפיון בתורה: 'אחרים אומרים: אין "רפידם" אלא רפיון ידים. לפי שרפו ישראל ידיהם מדברי תורה, לכך בא שונא עליהם' וכו' (מכילתא מסכתא דעמלק, פרשה א [שמות יז,ח]. [וכן תנחומא "בשלח" סימן כה, וכעין זה מובא בגמ' בבכורות ה,א]). לכן מות אהרן ומלחמה בעמלק (שמרמז על ריפיון בתורה), מרמז על כך שקשר לתורה מביא לחיים בבנ”י, ואילו ריפיון מתורה מתקשר למוות בבנ”י. ועוד שאהרן היה מלמד תורה לבנ”י (כמו שמובא סדר הלימוד בעירובין נד,ב. לפני הסיפור על רבי פרידא), ולכן מת "ע"פ ה'” (לג,לח), 'ששה לא שלט בהן מלאך המות... משה אהרן ומרים, דכתיב בהו (במדבר לג, לח) "על פי ה'”' (ב"ב יז,א). כך שמרמז על התגברות בכח התורה על מלאך המוות. כל זה קשור לא"י, כמובא בסוף המסעות, שכולם היו מיועדים כדי להגיע לא”י. כך נראה שגם רבי פרידא זכה להאריך חיים, ע"י קשר לא"י (בהיותו אמורא א"י, שחי בא"י, ומחזק זאת [את הקשר לא”י] בהגעתו הראשון לביהמ”ד, ומלמד תורה בא”י), יחד עם חיבור גדול ללימוד תורה כמו שהתגלה בלימוד לתלמידו (ואף יש בזה ממש בפועל הגדלת כח התורה בא"י. אולי זה רמוז ב"למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה", שבזה מרומז על אריכות ימים בארץ, ומתחיל בימיכם וימי בניכם, שמעבר לפשט, נראה שיש כאן גם רמז ללימוד לתלמיד, שהרב ותלמידו כעין אב ובן: 'לבניך – אלו תלמידיך. וכן אתה מוצא בכל מקום, שהתלמידים קרויים בנים... כשם שהתלמידים קרוים בנים, כך הרב קרוי אב' וכו' [ספרי דברים ו,ז]. לכן נראה שרומז שהמלמד בא"י לתלמידים, יש בזה כח גדול יותר של זכות לאריכות ימים).