'מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז, וגלוי עריות ושפיכות דמים. ע"ז, דכתיב (ישעיהו כח, כ) "כי קצר המצע מהשתרע". מאי קצר המצע מהשתרע? א"ר יונתן: קצר מצע זה מהשתרר עליו שני רעים כאחד...  גלוי עריות, דכתיב (ישעיהו ג, טז) "ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים הלוך וטפוף תלכנה וברגליהן תעכסנה"...  שפיכות דמים, דכתיב (מלכים ב כא, טז) "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלם פה לפה". אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך, ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות, ע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים' (יומא ט,ב). בית ראשון נחרב בשל שלושת העברות החמורות. והנה מובא בנדרים (ובב”מ): 'דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (ירמיהו ט, יא) "מי האיש החכם ויבן את זאת"? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים, ולא פירשוהו. עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב (ירמיהו ט, יב) "ויאמר ה' על עזבם את תורתי" וגו'. היינו "לא שמעו בקולי", היינו "לא הלכו בה"? אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה' (נדרים פא,א). 'דבר זה נשאל לחכמים וכו' ולא פרשוהו. מדכתי' "ויאמר ה' על עזבם את תורתי" מכלל דליכא דידע להדורי טעמא אלא קודשא בריך הוא בלחוד. ומצאתי במגילת סתרים של ה"ר יונה ז"ל, דקרא הכי דייק: דעל שלא ברכו בתורה תחילה אבדה הארץ, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע, שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו? והלא דבר גלוי היה וקל לפרש? אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ? עד שפרשו הקב"ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב, שלא היו מברכין בתורה תחלה. כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה. והיינו "לא הלכו בה" כלומר בכונתה ולשמה, אלו דברי הרב החסיד ז"ל, והם נאים ראויין למי שאמרם' (הר"ן). יוצא שבית ראשון נחרב על שלא ברכו בתורה?! בפשטות אפשר לחלק בין חורבן הבית, שזה על שלושת העברות, לבין חורבן הארץ שזה על עזיבת התורה. כך משמע אולי בפסיקתא דר”כ: 'תני ר' שמעון בן יוחאי: אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים, מה טעם? (ירמיהו ט, יא): "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ" וגו', מה כתיב בתריה (ירמיהו ט, יב): "עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי"' (פסיקתא דר"כ טו,ה). הרי שזהו יסוד חורבן הארץ. וכן בפס' בירמיהו נאמר קודם על חורבן הארץ: “על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה כי נצתו מבלי איש עבר ולא שמעו קול מקנה מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו. ונתתי את ירושלם לגלים מעון תנים ואת ערי יהודה אתן שממה מבלי יושב" (פס' ט-י). וגם בפס' כאן נאמר "על מה אבדה הארץ" שהדגש הוא על הארץ. לכן גם מובן שהפס' אומר שאבדה הארץ ונעשת: “נצתה כמדבר מבלי עבר". שכיון שיש ריחוק מתורה אז העונש הוא שממה כמדבר, כיון שהתורה נמשלה למים (ב”ק פב,א), והתורה היא תורת חיים, ולכן העונש על ריחוק מתורה בא לידי ביטוי בשממה ויובש, וללא חיות של חיים. במהר"ל מוסבר שאין הכוונה שרק על זה חרבה הארץ, אלא שזהו היסוד לדרדור שבהמשכו הגיעו עד הסרת התורה לגמרי (נתיב התורה, ז). לפי זה אין כלל סתירה אלא שלא ברכו זה היסוד לדרדור, ושלושת העברות זהו התוצאה. (וראה ב'לזמן הזה' 'בין עובד אלקים לאשר לא עבדו', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א). לכאורה צריך להבין, הרי אם ה' רצה לומר שלא ברכו בתורה, אז שיאמר זאת, מדוע לא נאמר כך במפורש? ועוד הלשון הארוכה מיותרת: “ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, ולא שמעו בקולי, ולא הלכו בה" (ירמיהו ט,יב). שהיה מספיק לומר "לא שמעו בקולי ולא הלכו בה", שמזה דייקה הגמ'? ע"פ המהר"ל ניתן להסביר שה' אומר שעכשיו חרבה הארץ כי עזבו את תורתי לגמרי, וקודם לזה לא שמעו בקולי, שעזבו חלק מהתורה, ולפני זה לא הלכו בה, ששמרו אבל לא היה להם יחס נכון לתורה. שזהו סדר ההתדרדרות עד החורבן. אלא שאולי אפשר שבכוונה נאמר כאן בלשון משולשת, כרמז לשלושת העברות, שהם גרמו לחורבן הבית, וכל הארץ גם הושפעה ונחרבה מזה. לכן "על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם" מרמז על ע"ז, שכל התורה כנגד ע"ז: 'מצות עבודה זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות" (במדבר טו,כב) ומפי השמועה למדו שבעבודה זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה זרה כפר בכל התורה כולה... וכל הכופר בעבודה זרה, מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן' (רמב"ם, הל' ע"ז ב,ז). “ולא שמעו בקולי" מרמז על גילוי עריות, כמרמז על עניין שנמשכו אחר קול אחר (במקום אחר קול ה'), שזהו אחר הערוה, כעין שמובא: 'אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנא' (שיר השירים ב, יד) "כי קולך ערב ומראך נאוה"' (ברכות כד,א). “ולא הלכו בה" מרמז על שפיכות דמים, כרמז למהלך בדרך עם עם הארץ, שכיון שאינו לומד תורה שמראה שמזלזל בחייו, לכן סכנה ללכת איתו: 'אמר רבי אלעזר: עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך, שנאמר (דברים ל, כ) "כי היא חייך ואורך ימיך", על חייו לא חס, על חיי חבירו לא כל שכן?!' (פסחים מט,ב). לכן לא הלכו בה, שלא הלכו בתורה, זה מראה על סכנה משפיכות דמים בהליכה בדרך אתו. או בדומה, מי שמהלך בדרך ופוסק מלימודו כעין מתחייב בנפשו: 'רבי שמעון אומר: המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו, ואומר: מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו' (אבות ג,ז). לכן בהליכה וביטול תורה מרמז על שפיכות דמים. לכן אמנם בפס' נרמז על היחס הלא ראוי שהיה להם לתורה, אבל גם נרמז על החורבן עצמו, שזה היסוד וזה התוצאה. אולי בעומק אפשר שלמדו שע"ז עבדו כדי להתיר את העריות: 'אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא' (סנהדרין סג,ב). כך שהיסוד לע"ז זה עריות, בנוסף נראה ששפיכות דמים מגיעה בעקבות היחס הלא ראוי בין בני אדם, שזה מתחיל קודם בבין איש לאשתו, שבזה יש את היסוד ליחס הראוי בין בני אדם. לכן נראה שעריות זה השורש לשאר החטאים, לכן דווקא בדבר שכנגדו בפס' נרמז על היחס לתורה. אמנם הר"ן מביא שהלימוד הוא מ"ולא הלכו בה", שזהו הפשט, כיון ששאלת הגמ' היתה עליו שהוא המיותר לכאורה. אולם בכ"ז נראה שגם נרמז באמירה של "לא שמעו בקולי" על היחס לתורה, כיון שבו שורש יסוד ההתדרדרות (ז"א למדו בפשט מריבוי המילים "לא הלכו בה", לרבות שלא שלא הלכו כראוי אחר דבר ה' ביחס לתורה. אולם לאחר שכך נלמד, אז אפשר לראות בעומק שגם נרמז לזה ב"לא שמעו בקולי". או שהלימוד הוא מהחזרה הכפולה בפס', ועיקר הלימוד ליחס לתורה הוא מ”לא שמעו בקולי” [שלא כר”ן]). במילים "ולא שמעו בקולי", יש רמז חזק יותר מאשר מהנאמר שעזבו את התורה ולא הלכו בה, כיון שלא שמעו "בקולי" מדגיש את הקשר הישיר לה', שמרמז ששמענו את קול ה' בסיני, ולכן היה לנו להתייחס אחרת ללימוד תורה ששמענו ישר מה', ולכן בהקשר זה מוכח שיש קשר מיוחד בלימוד תורה ביננו לה'. 'ואריב"ל: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה, יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר (שיר השירים ה, ו) "נפשי יצאה בדברו"' וכו' (שבת פח,ב), שהיה בשמיעת קול ה' בנתינת התורה, מעמד מזעזע עד כלות הנפש, ולכן מזה היו צריכים ללמוד שהתורה אינה סתם לימוד, אלא יש בו חיבור מיוחד לה'. כמו כן, קול ה' מרמז על הבת קול שמכריזה בכל יום על מעלת לימוד התורה, שאינו כסתם לימוד רגיל: 'אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב, ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, שנאמר (משלי יא כב):"נזם זהב באף חזיר, אשה יפה וסרת טעם". ואומר (שמות לב טז): "והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות", אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה, שנאמר (במדבר כא יט): "וממתנה נחליאל ומנחליאל במות"' (אבות ו,ב). נראה גם רמז בקול ה', שקולות רמזים על המשמח חתן: 'וא"ר חלבו אמר רב הונא: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, שנאמר (ירמיהו לג, יא) "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות". ואם משמחו מה שכרו? אמר רבי יהושע בן לוי: זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שנאמר (שמות יט, טז) "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר וגו' ויהי קול השופר וגו' והאלקים יעננו בקול"' (ברכות ו,ב). הרי שהקולות בשמחת חתונה כנגד הקולות בסיני, לכן כמו שבחתונה אדם מתרגש ונפשו מתעלה בשמחת החתן, כך גם בלימוד התורה עליו להרגיש התעלות נפש מרוממת ושמחה ביותר. בחתונה יש את יסוד החיבור בין איש ואשתו, שהחיבור ביניהם מביא שכינה בעולם: 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן' (סוטה יז,א). ויסוד השכנת השכינה בעולם היא התורה. כך גם בלימוד תורה, אם נלמד כראוי זה מביא לשכינה, לחיבור גבוה ביותר בין האדם לקב"ה, ואם ח"ו מזלזלים וחוטאים בכך, אז באה אש ומכלה (את האדם והארץ). שכך בשם איש ואשה יש את השם 'י'ה' ו'אש', שבשם השם ה-י' מרמזת על י' הדברות, שבהם גנוזים חמשת החומשים (וכל התורה כולה [יר' שקלים ו,א]), שזה רמוז באות ה' בשם. בזה מודלקת 'אש' גדולה, שכשזוכים היא מאירה, וכשלא זוכים ח"ו היא מכלה, וכך זה גם בלימוד תורה. לכן בחתונה יש חיבור בין איש ואשה, ולמתן תורה (שמתגלה בחמשה קולות כנגד חמשת החומשים), לכן בשמחת חתן זוכים לבניית ירושלים: 'רב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר (ירמיהו לג, יא) "כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'”' (ברכות שם). כיון שהחורבן נבע מיחס מזלזל לתורה, ובשמחת חתן מחזקים בעולם את היחס הנכון לתורה. שגם בנ"י והקב"ה כעין חיבור איש ואשה כביכול (שזהו פס' שיר השירים). לכן נרמז ב"ולא שמעו בקולי" שיש חשיבות מיוחדת של לימוד תורה, והחלק הזה הוא כרמז על שחטאו בגילוי עריות, כיון ששני אלו קשורים, שיש דימוי בין איש ואשה, לבנ"י והקב"ה, והיחס הנכון לתורה בה אנו מתחברים במעלה מיוחדת לקב”ה.