"ויפתח ה' את פי האתון ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים" (במדבר כב,כח). '"ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים". רמזה לו: אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים' (במדבר רבה כ,יד). לכאורה תמוה מאוד, מה באה האתון לומר בזה, וכי לא ידע בלעם שלבנ”י יש מצוות? וכן מה המיוחד דווקא בשלושת הרגלים? מובא בשם היהודי הקדוש מפרשיסחא: 'וברש"י "רמז לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה". כי כוחו של בלעם נגד בני ישראל היה הא דעבדו עגלא במדברא. ועבודת העגל נערכה שש שעות, כמאמרם ז"ל (שבת פ"ט) שמשה רבינו עליו השלום הבטיחם שיחזור לאחר ארבעים יום תוך שש שעות, והם לא ידעו שכונתו ארבעים יום שלימים. על כן בהשלים ארבעים יום לשיטתם, ובעבור שש שעות, בקשו לעשות העגל. ועיכבם אהרן עד למחר, וישכימו בבוקר ויקטרו לעגל עד הגיע שש שעות שבו חזר משה ממרומים. ועל כך אמרה לו אתונו של בלעם: שעבודת הרגל בטלה בעבודת הקודש של ימי הרגלים, כי בחמשה עשר ימי הרגלים: - שבעה של פסח, שבעה של סוכות, ואחד של שבועות, איכא שלש מאות וששים שעות. והם מבטלים בשישים את שש השעות הרעות' ('היהודי הקדוש' פרשת בלק). דבריו ישרים ועמוקים, ודפח”ח. (אולי לכן נאמר "ויקם בלעם בבקר ויחבש את אתנו וילך עם שרי מואב" [במדבר כב,כא], לומר שהליכתו עם שרי מואב לקלל, יסודה בקימה בבוקר, כרמז לחטא העגל שהשכימו: ”וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים" [שמות לב,ו], שהשכים בלעם בבוקר, כדי לרמז שבא מכח חטאם של ישראל בעגל). אולי אפשר להוסיף, שהנה מה שהכה את אתונו שלוש פעמים היה בזמן שנטתה מהדרך, ומובא על זה במדרש (שם): '"ותרא האתון את מלאך ה' ותלחץ אל הקיר", "ויוסף מלאך ה' עבור", מה ראה לקדמו שלשה פעמים עד שלא נראה לו? סימנין של אבות הראה לו. עמד לו בראשונה, היה ריוח מכאן ומכאן, "ותט האתון מן הדרך ותלך". בשנייה לא יכלה לזוז אלא לצד אחד. בשלישית אין דרך לנטות ימין ושמאל. ומה היו הסימנין האלה? שאילו בקש לקלל בניו של אברהם, היה מוצא מיכן ומיכן, בני ישמעאל בני קטורה. בקש לקלל בני יצחק, היה מוצא בהן צד אחד, בני עשו. ותלחץ אל הקיר, בניו של יעקב לא מצא בהן פסולת ליגע בהן. לכך נאמר בשלישית במקום צר, זה יעקב, דכתיב (בראשית לב טו): "ויירא יעקב מאד וייצר לו". "אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל", שלא מצא פסולת באחד מבניו'. כך ששלושת הפעמים רומזים לאבות, לכן גם נראה שבדומה עולים לרגל שלוש פעמים בשנה, כציון לשורשנו, היותנו בני אברהם יצחק ויעקב, שלכן אנו בחיריו של ה', “בנים אתם לה' אלקיכם” (דברים יד,א), ולכן אנו עולים לרגל לה' כבניו. לכן אמרה לו האתון, שמה שנטתה והכה אותה שלוש פעמים, זה קשור לבחירתנו כעם ה', מאבותינו. לכן לא יוכל לקללנו (בשל שאנו בני ה', ולכן הוא לא יסכים שיקללנו). אולי עוד אפשר, שהנה בלעם היה נביא כעין משה ("ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" [דברים לד,י]. 'ולא קם נביא בישראל כמשה – אבל באומות קם. ואיזה? זה בלעם בן בעור' [ספרי]). לכן בא בלעם ועושה מעשים כנגד מעשי האבות (קם מוקדם כעקידה, ומקריב קרבנות כנגד קרבנותיהם [רש"י. במדבר כג,ד]) כדי להחליף את בנ"י, לומר שאפשר להחליפם על ידו. אמנם הוא חוטא, אבל גם בנ"י חוטאים (כגון בעגל), והעובדה שהוא מתנבא כמו משה, כך שהוא יכול להחליף את בנ"י (מעין מה שהציע ה' לאחר העגל, שיחליף את בנ"י במשה וזרעו: "הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו" [דברים ט,יד]). אמנם בנ"י קיבלו תורה, אבל טען שאפשר שהעולם יתקשר לה' כמו החיבור שלו עם ה'. לכן רמזה לו האתון שזו טעות בידו, שהוא נביא רק כדי שלא יטענו אומות העולם שאינם צדיקים בשל שלא היה להם נביא כמשה (במדבר רבה כ,א), אבל מצד עצמו הוא אינו ראוי להיות דבוק בה'. לכן רמזה לו בשלושת הרגלים, שבהם אנו עולים לה', כי ה' רוצה בנו. אנו מצווים לעלות לרגל, אולם יש הפטורים: 'הכל חייבין בראיה, חוץ מחרש, שוטה וקטן ... החיגר' וכו' (משנה חגיגה א,א). ממילא רמזה לו, שלהבדיל מבנ"י, הוא לא ראוי, שרמזה בזה לכך שהוא חיגר באחת מרגליו ('א"ר יוחנן: בלעם חיגר ברגלו אחת היה, שנאמר (במדבר כג, ג) "וילך שפי"' [סנהדרין קה,א]) ולכן במצוות ראיה הוא היה פטור, כרמז שהוא לא רצוי לפני ה'. ויותר מזה, הוא היה סומא בעין אחת כדי שדרכה תוכל לחול עליו הנבואה ('בעש"ט על התורה'), והרי במצוות ראיה, הסומא פטור מהראיה (משנה שם), כך שרמזה לו שהנבואה שלו אינה רצויה לפני ה', ולכן היה פוטרו מלעלות להראות לפניו. כך שרמזה לו בזה שהוא אינו כבנ"י, ולכן לא יכול להחליפם, ואין העולם יכול בלעדיהם. גם נראה שבשביל נבואה צריכים להיות חמשת חושי האדם טהורים, שלכן לבלעם לא היתה אפשרות להתנבא אלא רק ע"י סימוי עינו ('הבעש"ט על התורה'). לכן רמזה לו שנבואתו אינה הוכחה לקשר ראוי לה', שלא כבנ"י. שזהו שלושת הרגלים, שבהם יש חמשה חגים (יו"ט ראשון ואחרון, בסוכות ופסח, ויו"ט של שבועות) רמז לחמשת החושים שאנו מקדשים אותם (ולכן כיו"ט שהטבע מתקדש בו על ידנו [שנקבע החג ע"י שאנו מקדשים את החודש]), וכן יש חמשה חומשי תורה כרמז לתיקון האדם וחושיו ע"י התורה. בנבואה יש קשר לתורה, שהנבואה היא התלבשות של 'צירופי התורה באותיות הללו לנביאים' ('היהודי הקדוש' פרשת מטות), לכן מובן שיש עניין של תיקון חמשת חושי האדם ע"י התורה, והנבואה חלה ע"י שקידש את חמשת החושים. לכן זה שונה בין בלעם, שלא קידש, לבנ"י שמקדשים. לכן רמזה לו האתון, שלבנ"י יש את התורה שמקדשת אותם, כמו שבא לידי ביטוי בקידוש כל המציאות ברגלים, שלכן גם בהם חמשה יו"ט. (נראה שהאתון אומרת לבלעם: “ותאמר האתון אל בלעם הלוא אנכי אתנך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה ההסכן הסכנתי לעשות לך כה" [במדבר כב,ל], כרומזת לו שמה שאמרה קודם על ההבדל בינו לבין בנ”י, היא יודעת מקרוב, כי היא מכירה את תאותיו וחטאיו, שהרי 'שאני עושה [לך] מעשה אישות בלילה' [סנהדרין קה,ב]).