"וישא משלו ויאמר נאם בלעם בנו בער ונאם הגבר שתם העין" (במדבר כד,ג. וכן בפס' טו). בלעם מקשר בין נבואתו לבין היותו שתום עין, וזה תמוה, מה יש לו להתפאר בזה בכלל, ועוד בקשר לנבואתו? מובא בשם הבעל שם טוב: '"וישא משלו ויאמר נאום בלעם בנו בעור ונאום הגבר שתום העין". ובתרגום פירש: ואימר גברא דשפיר חזי. שמעתי בשם הבעל שם טוב זצלה"ה, דכוונת התרגום הוא כן: דאיתא במדרש (רבתי ריש פ' בלק) הובא ברש"י ז"ל: מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע? כדי שלא יהיה פתחון פה לאומות, לומר שאילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב וכו'. וזאת ידוע דלמעלת הנבואה היו צריכין קדושה יתירה, והנה האדם יש לו ה' חושים: חוש הראייה, וחוש השמיעה, וחוש הטעם, וחוש הריח, וחוש המישוש. וכנגדן יש לו חמשה חושים רוחניים, כמו שכתב (קהלת א') "ולבי ראה הרבה חכמה", (מלכים א ג') "ונתת לעבדך לב שומע", (ישעיה י"א) "והריחו ביראת ה'”, וכן יתר החושים (כמובאר במדרש רבה קהלת פ"א בפסוק דברתי אני עם לבי). וצריך האדם לטהר ולקדש את החושים החיצונים הגשמיים, ועל ידי זה חלה הקדושה על חושים הפנימיים הרוחניים, ותחול עליו רוח הנבואה. אכן בלעם הרשע היה היפך מזה, כי טימא את החושים ההחיצוניים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין דק"ה) שבא על אתונו, ועוד היה מעונן ומנחש ומכשף וקוסם קסמים, והאיך היה יכול לשרות עליו רוח הנבואה? ולא היה זה אפשר מצדו כלל. אבל ההכרח היה עצום מאוד לעשותו נביא, שלא יאמרו האומות אתה רחקתנו כנ"ל. לזאת היה הענין הזה קשה מאוד, כי לא היה עצה איך לעשות עמו, מה עשה הקדוש ברוך הוא? סימהו, וסתם לו אחת מעיניו, ולא היה יכול לחטוא בזה העין, ועל ידי כן חלה הקדושה והנבואה עליו, על ידי זה העין שלא חטאה. וזהו שגילה לנו התרגום ופירש על שתום העין דשפיר חזי, רצה לומר מדהיה סומא באחת מעיניו, לזאת היה שפיר חזי הנבואה, אבל אם לא היה שתום העין לא היה בו מקום ודרך לחול עליו הנבואה' ('בעש"ט על התורה'. פרשת בלק). זהו הסבר עמוק ביותר ודפח”ח. נראה שאולי אפשר לרמז זאת בדברי חז"ל: 'דרש רבי אבהו: מאי דכתיב (במדבר כג, י) "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל"? מלמד שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותיהם של ישראל, מתי תבא טיפה שהצדיק נוצר הימנה. ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע. אמר: מי שהוא טהור וקדוש, ומשרתיו טהורים וקדושים, יציץ בדבר זה? מיד נסמית עינו, דכתיב (במדבר כד, ג) "נאם הגבר שתום העין". והיינו דאמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (בראשית ל, טז) "וישכב עמה בלילה הוא"? מלמד שהקב"ה סייע באותו מעשה, שנאמר (בראשית מט, יד) "יששכר חמור גרם" חמור גרם לו ליששכר' (נדה לא,א). הרי שהעמידו חז"ל שהסיבה שבלעם נעשה עיוור זה בשל שראה את הקשר של הקב"ה בהשגחה על זרע ישראל, וטען שזה לא ראוי, ולכן התעוור. נראה שדרשו זאת מכך שקודם לא נאמר שהיה עיוור, רק עכשיו, כדי לרמוז שכביכול הדבר שבגללו התעוור זה מה שאמר בנבואתו הקודמת "ומספר את רובע ישראל". אמנם עניין עיוורונו נאמר רק בנבואה השלישית, ואילו "ומספר" נאמר בנבואה הראשונה, אולם דרשו שסמוך לזה נאמר "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלקים" (כד,ב), לכן למדו שבא לומר שהוא עיוור בשל הקשר למה שאמר בנבואתו בהקשר של "שכן לשבטיו", לצניעות שבישראל ('שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אהל חברו' [רש"י]), שזהו מה שאמר בנבואה הראשונה "ומספר את רובע ישראל". (אמנם היה עיוור כבר קודם שבא לבלק, אלא שבדברי הנבואה גילה מה שפעם גרם לו לזה). [מה שמובא בגמ' מר"י, שע"י החמור יעקב נטה לאהל לאה, נראה שמעבר לפשט שזה מראה על שה' משגיח ופועל על זרע ישראל, יש גם רמז להבדיל בין חמורו של יעקב, המשתמש לו לצורך קדושה, לאתונו של בלעם המשמשת לו לטומאה, כאשה ['מר בריה דרבינא אמר: שבא על אתונו' וכו' (סנהדרין קה,א)]. וכן מרומז בלימוד הזה לדברי ר' אבהו, שר"י למד מ"בלילה הוא", כרמז שנאמר "בלילה הוא”, ולא נאמר 'ההוא', אלא “הוא” לרמז על הקב”ה שנקרא "הוא” [כמובא ש'הוא' זה שם ה', בפירוש המשניות לרמב"ם, סוכה ד,ה], לרמז שה' השגיח על זרע ישראל בלילה, שזה עם החמור, אבל גם "בלילה", שסופר רביעיותיהם של ישראל). מובא בסנהדרין (שם): 'א"ר יוחנן: בלעם חיגר ברגלו אחת היה, שנאמר (במדבר כג, ג) "וילך שפי". שמשון בשתי רגליו, שנאמר (בראשית מט, יז) "שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס". בלעם סומא באחת מעיניו היה, שנאמר (במדבר כד, ג) "שתום העין", קוסם באמתו היה, כתיב הכא "נופל וגלוי עינים", וכתיב התם (אסתר ז, ח) "והנה המן נופל על המטה" וגו''. נראה שר"י בא לומר ששמשון חטא בכך שרצה והיה עם נשים נכריות, ולכן זה בא לידי ביטוי ברגליו, שהיה חיגר בשתי רגליו, שזה עונש שמרמז שחטא באיבר שבאזור הרגלים. כך גם בלעם היה חוטא בזה, שהיה שטוף בתאוה הזו, שלכן בא על בהמתו, ולכן היה חיגר ברגלו אחת (כיון שהוא גוי, אז פחות חמור משמשון שהיה יהודי). לכן גם היה קוסם באמתו, שזה היה משמש לטומאה גדולה (ולכן נלמד בג"ש מהמן שרצה להשמיד את ישראל, שזה מקשרו לטומאה, וכך גם בלעם רצה להשמיד את ישראל מטומאתו). בפסוק מובא "נופל וגלוי עינים", שה"נופל" מרמז על טומאתו שבאמתו, "וגלוי עינים" מרמז על נבואתו, וזה נאמר פס' אחר "שתם העין", שמזה נלמד שהיה סומא באחת מעיניו. לכן נראה שבא ר"י לרמז שלהבדיל מאצל יעקב שהחמור היה קשור לקודש, אצל בלעם האתון היתה קשורה לטומאה, שזה מהגילוי של בלעם אדונה. ממילא בלעם ראה בעיניו דרך ראיה של טומאה (כמהותו), ולכן לא יכול היה לקבל את זה שה' מתערב בזרע ישראל, שלשיטתו זה רק טומאה, להבדיל מהתפיסה היהודית שיש לקדש את הכל, שאפילו הזרע יש בו קדושה עליונה כשמשמש בצורה קדושה. לכן העיוורון קשור לעניין של טומאתו של בלעם, כעין הגילוי של טומאתו בתאותו שבאמתו (שזה היה הכי חזק בטומאתו), ולכן היה סומא באחת מעיניו, וזה קשור לנבואתו (“נופל וגלוי עינים"), שלכן היה "שתם עין", שרק ככה יכלה הנבואה לחול עליו, ע"י שבה לא חטא, כמו שהסביר הבעש"ט. נראה גם שלכן מביא פעמיים שהוא "שתם עין", שבפעם הראשונה זה כשראה את הצניעות של ישראל, ולכן בו נאמר, כרמז שלכן נעשה עיוור, ובפעם השניה זה בנבואה הרביעית, ששם הציע לו להחטיא את ישראל בזנות, ולכן שוב מדגיש שהוא עיוור בשל שהוא שטוף בזנות, שזה ליתר בירור מה היא הסיבה שלכן התעוור בשל שראה וטען נגד ההשגחה על זרע ישראל, שזה בשל מהותו בטומאה.