"וידבר העם באלקים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל. וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל" וגו' (במדבר כא,ה-ו). '"וינשכו את העם" – יבא נחש שלקה על הוצאת דבה, ויפרע ממוציאי דבה. יבא נחש שכל המינין נטעמים לו טעם אחד (טעם עפר), ויפרע מכפויי טובה שדבר אחד משתנה להם לכמה מטעמים' (רש"י). רש"י מסביר שני טעמים מדוע ה' העניש את בנ"י דווקא בנחשים. וכך מובא במדרש: '"וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים". מה ראה ליפרע מהם בנחשים? לפי שנחש פתח בלשון הרע תחלה ונתקלל, ולא למדו ממנו. אמר הקדוש ברוך הוא: יבא נחש שהתחיל בלשון הרע תחלה, ויפרע ממספר לשון הרע [שנאמר] (קהלת י): "ופורץ גדר ישכנו נחש". ד"א, למה ופרע מהם בנחשים? הנחש אפילו אוכל כל מעדנים שבעולם מתהפכים בפיו לעפר, שנאמר (ישעיה, סה): "ונחש עפר לחמו", ואלו אוכלין את המן שנהפך למטעמים הרבה, שנאמר (תהלים קו): "ויתן להם שאלתם", ואומר (דברים ב): "זה ארבעים שנה ה' אלקיך עמך לא חסרת דבר". יבא נחש שאוכל מינין הרבה ובפיו טעם אחד, ויפרע מן אוכלים מין אחד וטועמין מינין הרבה' (במדבר רבה יט,כב).  [ראה בהרחבה על הפרשיה ב'בארץ לא זרועה' – 'נחש הנחושת', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א]. נראה גם שיש עוד סיבה, שזה כנגד הדבר שעליו טענו: ' ... כפויי טובה דכתיב (במדבר כא, ה) "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל", בני כפויי טובה דכתיב (בראשית ג, יב) "האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל"' (ע"ז ה,א-ב). ממילא כמו שהם היו כפויי טובה, שהתלוננו על המן על שהיה נבלע באבריהם, כאשר זה לטובתם, שלא היו צריכים ללכת רחוק לשרותים (רש"י), זה כמו מה שטען אדם הראשון על חטאו בכפיות טובה, שזה בגלל האשה שקיבל. לכן נענשו בנחשים, כרמז שהם כמו חטא אדם הראשון שהנחש החטיאו. אולי אפשר לומר עוד מדוע ה' הכה דווקא בנחשים ולא בעקרבים (שגם הם ארסים ומצויים במדבר), יש הבדל בין נחש לעקרב, שעקרב עוקץ בכל מקרה, ואילו נחש מכיש רק כשמאויים (ברכות לג,א). לכן כאן בא ה' להדגיש להם שהעונש הוא על התנהגותם הרעה, ואין זה במקרה שעכשיו באו למקום עם נחשים, אלא עד עכשיו ה' שמר עליהם מהנחשים והעקרבים. לכן זהו רמז בנחש שמכיש ע"פ ההתנהגות של האדם, שכך עכשיו מוכשים בשל התנהגותם הרעה. בנוסף, בנ"י טענו: “וידבר העם באלקים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל" (פס' ה). שנשמע מזה שבמצרים היה להם יותר טוב, ובטענתם השוו בין ה' למשה ("באלקים ובמשה" – השוו עבד לקונו (במ"ר)' [רש"י]). לכן ה' הזכיר להם שהם שועבדו ע"י המצרים, בהוראת פרעה, לכן זהו הנחשים שרודפים אחריהם, מעין פרעה שגזר עליהם שירדפו בגזרותיו. לפרעונים היתה דמות של נחש על ראשם, כך שהנחש שרודף אחריהם הוא כעין פרעה שרדף אחריהם בגזרותיו (והנחש נמצא בראשו, כרמז שהוא הראש של מצרים ולכן האחראי לגזרות [ואף ציוה בפיו שנמצא בראש]). פרעה טען שהוא אלהים של עצמו: “אשר אמר לי יארי ואני עשיתני" (יחזקאל כט,ג), כך שחיבר בין אדם לאלוה. כך גם עשה הנחש, שאמר לחוה: “כי ידע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים ידעי טוב ורע" (בראשית ג,ה). כך שפרעה והנחש מרמזים על השוואת אדם לה', לכן נענשו בנחשים כשטענו שטוב היה במצרים, ואמרו זאת באמירה שמשווה בין משה לקב"ה, בין אדם לה'. עוד נראה שהם טענו שרוצים אוכל גשמי ולא רוחני: '"בלחם הקלוקל" – לפי שהמן נבלע באיברים קראוהו קלוקל. אמרו: עתיד המן הזה שיתפח במעינו, כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא?' (רש"י). הרי שרוצים אוכל חולין, במחשבה שמא ימותו מהמן, לכן נענשו בנחשים, רמז לחטא אדם הראשון, שבגלל הנחש נגרם מיתה לעולם, וזה קשור למאכל (עץ הדעת). גם כיון שרצו אוכל חולין, נרמז בנחש שהוא אוכל כל הזמן חול “ועפר תאכל כל ימי חייך” (בראשית ג,יד), כרמז לחולין (והנחש אף דרדר את העולם בחטא לחולין). ובפרט שחז"ל דרשו על הנחש: '(ישעיהו סה, כה) "ונחש עפר לחמו". ר' אמי ורבי אסי. חד אמר: אפילו אוכל כל מעדני עולם, טועם בהם טעם עפר. וחד אמר: אפילו אוכל כל מעדני עולם, אין דעתו מיושבת עליו עד שיאכל עפר' (יומא עה,א). לכן כיון שבנ"י רצו דווקא אוכל חולין, שרק בזה דעתם מיושבת, לכן נענשו ברמז בנחשים שדעתם מיושבת רק כשאוכלים עפר. ולדעה שבהכל טועם עפר (כבר הובא במדרש שנענשו בנחשים כנגד שבמן טועמים כמה טעמים, או) נרמז בזה שרוצים מציאות שאוכלים דווקא חולין, ולכן כנחש שבהכל טועם דווקא חול. עוד אפשר שהנחש נענש "על גחונך תלך" (בראשית ג,יד), שיהיה צמוד לקרקע, לכן כשבנ"י טענו נגד המן, שהוא מאכל שמימי, שבזה היו כעין מלאכים (ולכן אף לא עושים את צרכיהם, כעין מלאכים), שהם לא רוצים כמותו, אלא מאכל ארצי. אז כעונש בא הנחש שעונשו להיות צמוד לקרקע, והענישם. עוד נראה, בנ"י טענו על ה' ומשה שהוציאום ממצרים, לכן נענשו בנחשים, שבנחש נעשתה הראיה של משה שבא בשליחות ה': "כי ידבר אלכם פרעה לאמר תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין" (שמות ז,ט). '"מופת" – אות להודיע שיש צורך במי ששולח אתכם' (רש"י) [והכוונה בתנין ל'נחש' (רש"י שם,י) {בזה מובן שכאן נאמר תנין, ואילו קודם כשמשה שאל במה יוכיח שה' שלחו, נאמר על נחש [ד',ג]. שזה לא סותר אלא תנין הכוונה לנחש [אמנם יש לחלק בין שני המקרים, ששם משה שאל מה לענות לבנ"י, וכאן זה מול פרעה]}]. לכן על טענתם נגד משה וה' על שהוציאום ממצרים (ואף השוו ביניהם), נענשו בנחשים שהראו שמשה הוא שליח ה' להוצאתם ממצרים, שעכשיו טוענים נגדה [ואף זה מדגיש את היחסים, שמשה שליחו של ה', ואין להשוות ביניהם] (ואף כשמשה שאל איך יוכיח שה' שלחו, ה' אמר לו להשליך את המטה ונהפך לנחש, כך שגם זה רומז להוכחת שליחותו ע"י ה'). בזה גם נרמז על היותם כפויי טובה, שהנחש נעשה ע"י השלכת המטה ע"י אהרן (“וישלך אהרן את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו ויהי לתנין" [שמות ז,י]), שזה נראה כמו המכות שאהרן הכה את היאור במטה, שהוא הכה ולא משה, בשל עניין כפיות טובה: '"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן {קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם}”. אמר רבי תנחום: למה לא לקו המים על ידי משה? אמר לו הקדוש ברוך הוא: המים ששמרוך כשהושלכת ליאור, אינו דין שילקו על ידך, חייך לא ילקו אלא על ידי אהרן' (שמו"ר ט,י). אולי אפשר שטענתם היתה נגד המן, שאי אפשר בלא הוצאת האוכל בעולם, לכן נענשו בנחשים שהם משילים את עורם בעולם, שזה מראה שמה שיוצא בעולם זה ע”פ מה שה' קבע, ואין להוכיח ממאכל רגיל למן. אולי אפשר שהעונש בנחשים קשור גם לזמנם, שרק קודם נלחמו בעמלק ונדרו להחרים את עריהם, להקדישו לגבוה (רש"י. במדבר כא,ב), ועכשיו פתאום הם רוצים להתרחק מהקדושה, לידבק בחולין, וטוענים נגד ה'. לכן נענשו בנחשים, שלפעמים רודף אחר האדם (שבת קי,א), וזהו כמו עמלק שיצאו להילחם בבנ"י (ואף במלחמה הראשונה עמלק זינבו בבנ"י ["ויזנב בך" (דברים כה,יח)], ולכן כעין נחש שנראה כמו זנב ארוך). עוד נראה שהנחש מכיש בפה (שלא כעקרב שעוקץ בזנבו), שזה כנגד שטענו נגד המן שאכלו בפיהם. אולי גם נענשו בנחשים, שלהם אין רגלים, כעין רמז שלהבדיל מטענות אחרות שהיו, שעוד היה קצת בסיס לטענותיהם, כאן אין בכלל בסיס, שהרי המן הוא מאכל מצויין, וכבר הוכח במשך השנים שלא צריכים להוציאו ביציאה. לכן אין בסיס לטענותיהם, כעין שאין רגלים לטענות, ולכן נענשו בנחשים שאין להם רגלים ובכ"ז זזים בלי רגלים. אולי אפשר שמובא במדרש: '"ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". שלא היה יכול לטעום אותו הדור מפירות הארץ כלום. אמר ר' עקיבא: כשהיו מגלים להם התגרים הסל שבא מן פירות הארץ, היו מתים, שנאמר (דברים א, לה): "אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה" וגו', כל טוב הבא מן הארץ, לכך "ותקצר נפש העם בדרך" הם שרגנו ונפשנו קצה' (במדבר רבה יט,כא). ממילא שורש טענותיהם היתה קשורה לכך שנענשו שלא יוכלו להיכנס לארץ ישראל ולהנות מפירותיה (לכן דימו זאת שלא יכולים לאכול את המן בלי למות, כעין שאם אוכלים מפירות הארץ [שהם קדושים כמן] מתים). לכן עונשם היה ע"י נחשים, שבזה נרמז לחטא המרגלים שבגללם נענשו בכך [שלא להיכנס ולהנות מפירות הארץ] (ואף עכשיו הם חוטאים בטענות, וזה קשור לאי כניסה לארץ, ולכן כעין מתחברים החטאים). המרגלים טענו נגד הכניסה לארץ (בין השאר) שיושבי הארץ הם ענקים ולכן לא יוכלו להיכנס: “ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפלים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (במדבר יג,לג). הם ראו את עצמם כחגבים (“בעינינו"), שזה משפלות רוח שלילית, שלא ראו עצמם כחזקים. בנוסף הביאו איתם מפירות הארץ כדי להוציא דיבתה. לכן נענשו כאן בנחשים, שהנחש הולך על גחונו, שזה סימן לשפלות, וזה בא בעקבות שחטא (כמו שאצלם זו שפלות רוח שלילית), והחטא היה ע"י שהסית לאכול מעץ הדעת, כמו שהמרגלים הביאו מפירות הארץ כדי לחטוא בדיבת הארץ. לכן כאן שהתקשרו לחטא המרגלים, נענשו בנחשים. (אולי ע"ד הרמז, הם טענו שעם הזמן הכרס תתפוצץ מהמן שבמעיהם, לכן זה כעין נחש שרמזו שמעובר שבע שנים במעיו [בכורות ח,ב]. כך שבזה יש רמז נגד הטענות שמה שבמעיהם זמן רב מסוכן. ו'נחש' בגימטריה 358, ויחד עם 7 של הזמן שכביכול מגיע לעולם, יוצא 365 כנגד מצוות ל"ת, כרמז שהם חוטאים בטענותיהם).