"ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (במדבר כ,יב). במה חטאו משה ואהרן בסיפור מי מריבה? בחז"ל מובאים שתי דעות: א. שהיכו את הסלע: 'לא האמנתם, שלא אמרתי לכם להכות, והכית אותו' (ילקו"ש רמז תשס"ד), וכן פרש"י (פס' יא). ב. שאמר "שמעו נא המרים" (פס' י): 'ד"א, "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'" זה שאמר הכתוב (תהלים לט, יב): "בְּתוֹכָחוֹת עַל עָוֹן יִסַּרְתָּ אִישׁ וַתֶּמֶס כָּעָשׁ חֲמוּדוֹ אַךְ הֶבֶל כָּל אָדָם", מהו בתוכחות על עון? על ידי עון אחד שהיה ביד משה, שהוכיח את בניך, ואמר להם (במדבר כ, י): "שמעו נא המורים", יסרת אותו והוכחת אותו' (דברים רבה ב,ב). וכן הסביר הרמב"ם (שמונה פרקים, ד). [ראה הרחבה בדעות אלו ב'בארץ לא זרועה' בפרשת "חקת", למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א]. אמנם אלו שתי דעות, אולם אפשר לומר שנענש על שני הדברים, כיון שהיו כאלו מבנ"י שהתמקדו במה שהכה, והיו כאלו שהתמקדו במה שדיבר בכעס, ולכן שתי הדעות נכונות ומשלימות יחד את חטאו. אולי גם אפשר, שאם רק היה חוטא משה בהכאת הסלע, לא היה בזה כ"ך חטא, כיון שהיו בנ"י מפרשים את דבריו שאמר לדבר לסלע, שהתכוון בדיבור והכאה, וממילא לא היו רואים בזה שינוי מעשיה של ציווי ה' למשה (ואף יש דגש שגם ידבר כדי ללמד ללכת אחרי ציווי ה'). אולם כיון שדיבר בכעס, הבינו שאם הוא כועס סימן שעכשיו מועד לטעויות, וממילא לכן הבינו שמה שהכה את הסלע זה היה שלא כציווי ה'. או בדומה, כיון שדיבר אתם קשות, אז זה גרם להם להיות נגדו, ולכן גם לשפוט אותו שעושה שלא כרצון ה', שלא כמו מה שאמר קודם. אולי גם אפשר שאילו לא היה משה כועס, אז מה שחשב שעליו להכות את הסלע, היה בזה משום הבנה של לימוד בצווי של ה', שכיון שנאמר לו לקחת את המטה, ובפעם הקודמת נאמר לו להכות את הסלע, אז יכל להבין שהכוונה להכות (כמו שפרש"י: '"פעמים" – לפי שבראשונה לא הוציא אלא טיפין. לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע, והמה דברו אל סלע אחר, ולא הוציא. אמרו: שמא צריך להכותו כבראשונה, שנאמר (שמות יז) "והכית בצור". ונזדמן להם אותו סלע והכהו'. רש"י פס' יא). לכן במה שהכה אין בזה כ"ך אסון, שיכל להחשב כהבנת דבר ה'. אולם כיון שכעס, שלכן טעה (ספרי במדבר לא,כא [וכן ברש"י שם]), אז עכשיו אין זה כלימוד דבר ה', בשל הכעס, שבו נעשה מעוות את דבר ה' (כיון שזהו מידה רעה מאוד, ולכן פוגעת בחיבור לקדושה). לכן ע"י הכעס נעשה הכאת הסלע לחטא ממש, ולכן נענש על כך. או שאם רק היה כועס, אז זה לא בסדר, אבל לא נורא כ"ך עד שיענש כ"ך בחומרה. אולם כיון שאף הכה את הסלע, זה הראה כמה כעס גדול היה בו, עד שאפילו משפיע על פעולותיו, ולכן בזה כבר נחשב חיבור לכעס חמור ביותר. כמו כן אפשר שרק אם היה חוטא באחת משני אלו, אז היה נענש שלא להיכנס לארץ, אבל ע"י תפילה מרובה היה נסלח לו. אולם כיון שחטא בשני אלו, אז נעשה החטא חמור עד שלא יתכפר לו בתפילתו. כאן מובא שבשל חטא מי מריבה נענשו שלא יכנסו לארץ, אולם בפרשת דברים מובא שלא יכנס לארץ בשל המרגלים: “גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם” (דברים א,לז). (מרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א מסביר [ב'תורת המקרא' – "שלח" (ב)] בעמקות שחטאו של משה במרגלים היה קשור לאי הסכמתו שהמלאך ילך לפניהם, ראה שם). אז מה הסיבה לאי כניסתו? אמנם הרמב”ן מסביר שם שהכוונה שלא יכנס בשל מי מריבה: '"גם בי התאנף ה' בגללכם" – יאמר: הנה חטאתיכם אשר עשיתם בעת ההיא במרגלים, מנעו מכם הארץ הטובה, ועוד הוספתם לחטוא בפעם אחרת, עד שמנעתם גם אותי מלעבור. כי רצה להזכיר יחד עונש כל הנמנעים מעבור אל הארץ כי הכל בגרמת עונותיהם' וכו'. אולם אולי אפשר שבגלל חטא המרגלים משה לא נכנס, אבל לא בשל שחטא בעצמו בזה, אלא כמו שמובא במדרש אצלנו: '"לכן לא תביאו”. אמר הקדוש ברוך הוא למשה: משה, באיזה פנים אתה מבקש לבוא לארץ? משל למה הדבר דומה? לרועה אחד שיצא לרעות צאנו של מלך, ונשבית הצאן. בקש הרועה ליכנס לפלטרין של מלך. אמר לו המלך: יאמרו שאתה השבית הצאן. אף כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: שבחך הוא שהוצאת שישים ריבוא וקברתם במדבר, ואתה מכניס דור אחר? עכשיו יאמרו: אין למתי המדבר חלק לעולם הבא, אלא תהיה בצרן ותבוא עימהם, שנאמר: "ויתא ראשי עם" וגו' (דב' לג כא). לכך נאמר: "לא תביאו את הקהל הזה" שיצא עמך' (תנחומא “חקת” סימן י' [וכן בבמדבר רבה יט,יג]). ממילא הסיבה שלא יכנס לארץ זה כדי שלא להראות חיוב על אנשי דור המדבר. אולם זה דווקא ראוי בשל שחטאו במי מריבה, אבל בלי זה לא היה ראוי שלא יכנסו בשל כך, כיון שאז היה נראה שהם חטאו כמותם, כמו שמביא רש”י: '"יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי" – גלה הכתוב שאלולי חטא זה בלבד היו נכנסין לארץ, כדי שלא יאמרו עליהם: כעון שאר דור המדבר שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, כך היה עון משה ואהרן' (רש”י פס' יב). ממילא מה שלא נכנס משה היה משום חטאם של בנ”י במרגלים, שלכן לא נכנסו לארץ ולא ראוי שהוא יעזבם, ובתוספת שהוא חטא בעצמו במי מריבה, ולכן יוכח שלא חטא כמותם, ולכן אז ראוי שלא יכנס כדי שלא לעזבם. אולי אפשר בנוסף, שאם רק משום המרגלים, שמתו הדור ההוא במדבר, יכל משה להכנס לארץ, ולא היתה בעיה מצד שעזבם ונראה כמו שאין להם חלק לעוה"ב (אמנם אין יש להם חלק לעוה"ב או לא, זה מחלוקת בין ר"ע ור"א [סנהדרין קי,ב]). כיון שהיו מבינים שמשה הרועה הנאמן היה דואג להם, ומתפלל בעבורם (כמו שהתפלל להצילם ממוות), וממילא יכנסו לעוה"ב. אולם כיון שמשה כעס על בנ"י במי מריבה, ראו בזה בנ"י הוכחה שיש למשה גם צד של כעס, וממילא כיון שמשה אהב כ"ך את א"י, אז מסלידתו ממה שביזו כ"ך את א"י היה בכעס עליהם, ולכן אמנם התפלל שלא ימותו, אבל לא התפלל שיכנסו לעוה"ב, אלא ישאו את עונשם (כיון למי שיש חלק בא"י זהו כחלק בעוה"ב ['כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל. מי שיש לו בה חלק, חשוב הוא כחלק עולם הבא'. ראב”ע בראשית לג,יט]. ממילא אם לא רצו בארץ, זהו כמו שלא רצו חלק בעוה”ב, ולכן ראוי שיענשו שלא יכנסו לעוה”ב). לכן דווקא חטא מי מריבה הוא זה שגרם שתצוץ הבעיה שלא ראוי שיעזבם, שבכך נראה שלא יכנסו לעוה”ב. גם זה שהכה את הסלע, שלא עשה כציווי ה', גרם שלא ראוי שיעזוב את המתים של דור המדבר, כי יאמרו שהוא חטא בצוו ה' כמו שהם חטאו בצוו ה', ולכן ראוי לו להתחשב בדור המדבר שלא לעזבם. אבל אם לא היה חוטא כלל, היו אומרים שאמנם הוא היה המנהיג שלהם, אבל הם חטאו, שעשו דברים שלא קשורים בו בכלל, ולכן אינו מחוייב לפגוע בעצמו בגללם, שכעין מנותק מהם לגמרי. אבל כיון שגם הוא חטא, אז יש קצת קשר, ולכן ראוי לו להתחשב בהם, ולהשאר אתם לכבודם.