"לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ... אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא... וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים" (במדבר יג, ב-לג)

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹורֹותָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת" (במדבר טו, לח)

פרשת השבוע מספרת לנו על חטא המרגלים וגם על מצוות ציצית. האם יש קשר ביניהם?

"וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת" - על פי חז"ל צבע התכלת בא להפנות את ראיית האדם לשמיים, להכיר את היושב במרומים. אולם המצווה אינה בתכלת, אלא בפתיל תכלת, דהיינו: כשפתיל התכלת מתפתל סביב שבעת החוטים הלבנים. המצווה היא דווקא בשילוב הזה שבין הכחול והלבן.

הנציב מוולוז'ין מפרש את משמעותם של הצבעים הללו כך: עם ישראל מורכב משני אבות טיפוס - איש הרוח ואיש המעשה. התורה שוללת את הקיטוב בין שני הטיפוסים הללו.

איש הרוח לא יצא ידי חובתו, אם לא יקיים גם מצוות מעשיות. אפילו כשהוא דבק בה', והגיע אדם הזקוק לשתיית מים, עליו להפסיק מדבקותו בה' ולעסוק בהכנסת אורחים - "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה".

מאידך, איש המעשה, אסור לו לשקוע אך ורק בחיי המעשה. עליו להקדיש זמן לפיתוח כישרונותיו הרוחניים, לקבוע עיתים לתורה, למסורת, לתפילה ולאמונה.

איש המעשה - הלבן, חייב לפתול את עצמו בפתיל תכלת, ולשאת את עיניו השמיימה. ואיש הרוח - התכלת, חייב להתפתל סביב החוטים הלבנים ו"לרדת" כביכול ברמתו הרוחנית כדי להקדיש זמן גם לחיי המעשה.

חטא המרגלים היה הנתק שבין הכחול ללבן. בראייה מעשית בלבד ייתכן שארץ ישראל היא אכן ארץ אוכלת יושביה, ואין טעם להתכחש לעובדות המרות שיושבי הארץ היו חזקים ומאורגנים יותר. ובראייה הרוחנית בלבד, אדרבה, במדבר אפשר להתמסר לחיים הרוחניים באופן טהור ואיכותי יותר מאשר בארץ. במדבר אין צורך לעסוק בחקלאות ובתעשייה, אין צורך בצבא - במדבר אין מפריעים מבית ומחוץ.

ארץ הקודש - כשמה כן היא: גם ארץ וגם קודש, מחייבת היא את הקשר הכפול של התכלת עם הלבן. בלי הקדושה אין גם ארץ.

אי אפשר לבסס את המוטיבציה להישאר בארץ, למרות הקשיים והבעיות, רק בטיעון של צורך קיומי. התוצאה של גישה פשטנית זו היא התפיסה להיבנות על כוחניות, לאומנות ושאר מרעין בישין. בלי שמי התכלת הפרושים מעל ארצנו, נשמטת הקרקע מתחתינו. היא עלולה להיות ריקה מכל משמעות, סתם "שטחים" מיותרים, ריקי תוכן, נעדרי עבר וחסרי תקווה לעתיד. מי שאין לו זווית ראייה זו - נבהל ובצדק, מפרעות ומלחמות, טרור ושפיכות דמים, מאויבים שמקיפים אותו מסביבו. ולכן המסקנה בעיניהם, שאין לעם קטן ודל סיכויים לשרוד בארץ מול כל הקשיים אללו.

פרשת ציצית היא תיקון לחטא המרגלים. הדגל שלנו הוא כחול ולבן. העם היהודי בנוי משתי קומות - גם חול וגם קודש. כך שרד העם היהודי אלפי שנים וכך גם ב"ה ימשיך לשרוד בעתיד.

הרב יעקב אריאל שליט"א, מהספר: "מאהלי תורה - לתורה ולמועדים"