"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד "( א, א)

למה ניתנה תורה במדבר? מה המדבר הזה, אין לו סוף כך דברי תורה, אין להם סוף שנאמר: "ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים" (איוב יא, פסיקתא דרב כהנא, יב)

נעשה ונשמע

קשר מיוחד, רב פנים וסמוי מן העין מחבר את התורה עם המדבר.

למה ניתנה תורה בסיני? "למען ילמד אדם להכניע את עצמו ולהיות שפל בעיניו, כדרך שעשה השם יתברך ברוך הוא, שמאס בהרים הגבוהים, ובחר בהר סיני, הנמוך מכולם" (נועם אלימלך). מספר המדרש כי כשבא הקב"ה ליתן תורה בסיני, היו ההרים רצים ומתדיינים אלו עם אלו. זה אומר עלי התורה ניתנת וזה אומר עלי התורה ניתנת ומי שנבחר זה דווקא הר סיני, הנמוך בהרים, ומי שקיבל את התורה הוא דווקא משה רבינו. עניו מכל אדם.

אדם מקטין את עצמו בעולם הזה, יהיה גדול בעולם הבא כאומרם: "עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה".

מה יפים הם חיים של ענווה וצניעות. כמה חן וקסם יהודי נסוכים עליהם. "אין לך יפה מן הצניעות" אומרים חז"ל.

חן של אמת יש לו למדבר. הוא נעדר בצבע, והנוף שבו טיבעי ובלתי מתקשט. הוא לא מזייף, הוא לא מנסה להראות שהוא יותר ממה שהוא באמת.   התורה אף היא תורת אמת. "תורת אמת נתן לנו".

מי שהוא יהודי אמיתי, אם הוא רואה אמת, הוא מייד חוטף אותה. כי אנחנו רוצים לחיות חיים של אמת. "שלח אורך ואמיתך המה ינחוני". האור של האמת, שהוא ינחה אותנו. בשביל זה צריך להשליך מנגד את כל הדברים שמפריעים לנו ומבלבלים אותנו, את הישות, את האגו, את הכבוד, כל הדברים החיצוניים האלה שהופכים אותנו להיות כעסנים, לא מרוצים, מקפידים, מקופחים. כשזוכים לנטרל את כל הדברים האלה ולזכור שהכל מאת ה' והכל לטובה, זוכים לחיות חיים של אמת.

לכל אדם ואדם יש את הדרך שלו שעל ידה הוא זוכה לשלימות נפשו והיא מיוחדת לו. אדם לא יכול להגיע לשלימות הנפש ולמנוחתה, אלא אם הולך עם האמת שלו ולא עם אמת של אחרים. אדם שכל הזמן מסתכל לצדדים לראות מה אחרים עושים, אדם שמנסה למצוא חן בעיני כולם, הוא מוותר בעצם על עצמו, הוא אדם מאד אומלל. מאברהם אבינו ירשנו את אומץ הלב להיות במיעוט. הוא מתנהג כאילו הוא אחד בעולם. לא מסתכל לצדדים. לא מתחשב באופנה של זמנו.

אנחנו לא מסתפקים באמת. אנחנו רוצים את האמת לאמיתה. כי אמת זה מושג  מופשט. אנחנו רוצים את האמת ששייכת אלינו, ברגע הזה ובכל רגע ובכל שעה. רוצים לדעת כל רגע מה ה' רוצה מאתנו, בהקשר למשימה שלנו כלפי עצמנו וכלפי אלה שסובבים אותנו. "הדרכיני באמיתך ולמדני...  אותך קויתי כל היום" מבקש דוד המלך. כל היום, שבכל רגע ובכל שעה אני אדע מה אתה רוצה ממני, מה הדרך שלי להתקרב אליך אבא, שזה בעצם השליחות שלי בעולם.

המדבר שותק. מרכין ראש. וכך גם התורה הקדושה, מלמדת אותנו את מידת ההכנעה. הכנעה זה אחד הסודות הגדולים של החיים. לוותר, להבליג, להעביר על המדות. אי אפשר לתאר איזה מדרגה גבוהה זאת. כל מה שקורה לך בחיים, תוריד את הראש. מי שזוכה, יש לו גן עדן כבר בעולם הזה.

תזכור שהכל זה ה', והכל לטובה. תתחיל את היום עם אמונה. כל מה שקורה לך, ככה ה' רצה. ברגע שאדם מאשים את עצמו, מאשים מישהו אחר, חושב שעשו לו עין הרע, לא משנה מה הוא חושב, אם הוא לא אומר שזה השם, הוא לא מתחיל עם אמונה. כל פעם שאדם נופל ברוחו מאיזה שיבוש שקורה לו בתוכניות שלו, בכל פעם שהוא כועס, זה כאילו שהוא כועס על ה'. כאילו שהוא אומר לה': אתה לא מנהל בסדר את העולם.

התורה הקדושה מספרת בתחילת הפרשה על מנין בני ישראל וחלוקתם לשבטים ולקבוצות כשלכל קבוצה יש את הדגל שלה. "איש על מחנהו ואיש על דגלו". מה זה הדגל הזה שהתורה כל כך מאריכה לעסוק בו? דגל זה הכנעה! הכנעה למלך! אני תחת דגל, אני כפוף למלך, אני  לא עושה כל מה שמתחשק לי.

כשאדם לומד להרכין ראש ולהכניע את עצמו, הוא מתייחס אחרת אל הסובבים אותו. קל מאד להנמיך קומתו של אדם ולפגוע בכבודו. לפעמים מספיק הערה עוקצנית אחת שבה אתה אולי מפגין חריפות ושנינות אך תראה מה אתה עושה לשני. לפעמים מספיק שאתה מזכיר איזה טעות שלו מן העבר וזה מספיק כדי לתת לו הרגשה שהוא כשלון. הקב"ה רוצה את ההיפך. הוא רוצה שתהיה טוב לב, רך בדיבור, שתיראה את היופי של השני ותגיד לו מילים שיתנו לו כוח, לא שיחלישו אותו.

המדבר, מקום הפקר הוא וזה בא לרמוז שבלי התורה, שניתנה במדבר, אנחנו מפקירים את עצמנו, חיים חיי הפקר. "כי אין הפקר גדול מזה שאין חושבים על אחריתו ותכליתו ומה יהיה ממנו בעולם הבא והולך אחר תאוות לבו ומפקיר עצמו מחיים נצחיים. כי זה שאינו הולך בדרכי ה' זהו מופקר באמת כי אין הפקרות גדול מזה שמפקיר טוב אמיתי ונצחי בשביל שעה קלה של תענוגי עולם הזה שהוא כצל עובר וכל תענוגיו מעורבים במרירות בכעס ומכאובות כי העולם הזה מלא פגעים וצרות ודאגות ומרירות גדול בכל עת ובכל שעה ואין רגע בלי פגע ובודאי אין טוב לאדם כי אם לרדוף תמיד אחר התכלית האמיתי תכלית הנצחי שהוא לעבוד את ה' לסור מרע ולעשות טוב (ליקו"ה הפקר ונכסי הגר ג,א).

כי מי שרוצה להידבק בה' הוא במלחמה. מלחמה בתאוות, מלחמה ביישות, באגו הזה שלא רואה כלום, רק את עצמו, וכדי לנצח את המלחמה הזו צריך להרים את הראש אין ספור פעמים ולבקש. התפילה האישית, יותר מכל דבר אחר, מקרבת את האדם לבוראו. מה שאני באמת רוצה זה להישאר צנוע, ובהסתר, בשקט, באיזו שהיא פינה נסתרת, ומהפינה הזאת להמשיך להתגעגע ולהתגעגע, לכסוף ולהשתוקק אל ה'. לא לחינם מאריכה התורה בספור תלאותיהם של עם ישראל במדבר, דרך ארוכה רצופה נפילות וכשלונות. הכל כדי ללמד אותנו שגם אם הדרך נראית חסרת מוצא, כי תמיד נראה לנו שאנחנו חוזרים לאותו מקום, היא יכולה להוביל אותנו למחוזות נפלאים אם רק לא מתייאשים באמצע הדרך, אם לא משלימים עם המצב השפל, אם ממשיכים לרצות ולייחל ולבקש.

איך זה שמכל העמים דוקא אנחנו זכינו לקבל את התורה? כי כל העמים חקרו ובדקו ומצאו שבתורה יש מצוות שלא כל כך מתאימות להם. עם ישראל אמר מייד: נעשה ונשמע. מוכנים לקיים את הכל עוד לפני ששמענו מה כתוב בה. זה עם ישראל. מסירות נפש עד הסוף. אנחנו לא יודעים כלום, לא שמענו מה אתה רוצה מאיתנו בכלל, אבל זה מה שאנחנו רוצים לתת לך, את הלב, לתת לך את הרצון שלנו, להבטיח לך שאנחנו איתך, זה הסמל של עם ישראל , זה הקיום של עם ישראל.

צריך להגיע לחג בגעגועים גדולים ועצומים שבאמת נזכה לקבל את התורה הקדושה. לזכור שה' יש לו חיבה מיוחדת לעם ישראל ולכל יהודי ויהודי. לכן מדברת התורה הקדושה בפרשת השבוע על המניין של בני ישראל. במניין -  כולם שווים. מהגדול שבגדולים עד הקטן שבקטנים.

וכמו שה' אוהב אותנו, אנחנו אוהבים את ה'. התענוג הכי גדול זה כשאוהבים את ה'. כשמרגישים בלב את האהבה הזו. אהבת ה' זה הרגש הכי חזק שיכול יהודי להרגיש שמכוחו הוא יכול לוותר גם על חייו. אם אדם מרגיש את האהבה הזו, הוא זוכה להנחיל את זה לילדים שלו ואולי גם לנכדים שלו.

השמחה הכי גדולה שלנו, שאנחנו יהודים. שאנחנו מחוברים בטבור לברית הנצחית שכרת הקב"ה עם העם היהודי במעמד הר סיני. מי יתאר ומי ישער את גודל האהבה שיש לכל נשמה ונשמה מישראל להקב"ה, כמובן גם ההיפך.

אהבה זה עיקר הקשר בין עם ישראל להקב"ה, המילה אהבה מופיעה כל כך הרבה פעמים ביחוד הכי גדול שזה 'שמע ישראל'. ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. מי התחיל את כל העם היהודי? אברהם אבינו, עמוד האהבה. איך הוא התחיל את עם ישראל? הוא קיבל אהבה למשהו עליון ונשגב ונפלא, והאהבה הזו בערה בו והוא היה מוכן בגלל האהבה הזו להיכנס לתוך כבשן האש. כלומר, אהבה זה להיות מוכן גם למות.

אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו. זה התחיל ממך. אתה בחרת בנו מכל העמים. אתה אהבת אותנו. כל היהדות זה אהבה, אהבה זה הכח הכי גדול שיכול להיות בעולם. אהבה זה כוח שנגדו שום דבר לא יכול לעמוד. יש לך מצווה לאהוב את ה' בכל הלב, בכל הנפש. אהבת ה' זה מעל הכל. זה היעוד. זה התכלית. זה לא מדרגות של עובדי ה', זה משפט שאומר כל ילד, כל בת, כל אחד.

מתן תורה זה לא רק תרי"ג  מצוות. זה לא רק ספר חוקים שבא ללמד אותנו איך לחיות. כל החוקים והמצוות זה נוסף, אך עיקר כל מה שה' הוציא את עם ישראל ממצרים זה לכרות איתם ברית. כי עם ישראל זה אשת נעוריך, אהבת כלולתיך, לכתך אחרי במדבר. אתם בבת  עיני. בני בכורי ישראל. כשמחנכים א הילדים ומדגישים להם את האהבה היתרה שהקב"ה אוהב את עם ישראל, את ההרגשה של "בנים אתם לה' אלוקיכם", כשהילד מרגיש שהוא בן של הקב"ה והקב"ה אוהב אותו כאהבת אב לבנו, יותר קל לו להתחבר לתורה, לתפילה, לקיום המצוות. גם לנו יותר קל.

השמחה הכי גדולה שלנו, שאנחנו יהודים. שאנחנו מחוברים בטבור לברית הנצחית שכרת הקב"ה עם העם היהודי במעמד הר סיני. זאת המהות הפנימית והאמיתית שלנו. מה שלא יהיה אתנו, תמיד נישאר יהודים. כמו בספור הבא:

מי מאותת ליחזקאל?

יחזקאל יומטוב היה סוחר מצליח של בגדי ילדים ונוער. מדובר ביהודי ירא שמים בתכלית, אשר מעבר לעשירותו הרבה, הוא עסוק עד למעלה מראשו בעיקר במצוות הכנסת כלה. בוקר אחד קם אדון יחזקאל יומטוב קצת מסוייט ומבוהל. "יחזקאל , אתה נראה לא טוב... קרה משהו?" שאלה העזר כנגדו שידעה והכירה כל תו בפניו, ומבלי לחשוב פעמיים הורתה לנהג שלו להוביל אותם לרופא המשפחה. למחרת בבוקר צלצל ד"ר קצין ואמר: "הכל תקין. לחץ דם תקין סוכר תקין, דם תקין, טרומבוציטים תקין". יום יומיים אחר כך כבר שב החיוך לפניו של הסוחר הצדיק יחזקאל, אבל בערב שבת שוב הבחינה רעייתו, שהחיוך נעלם וגוון אפור משהו תפס את מקומו במצחו. "יתכן שמשהו מייסר אותו מבפנים, בתוככי לבו" הרהרה "אני חייבת לתחקר אותו כי לבי לא שקט" . בליל שישי התיישב יחזקאל על כיסאו בסלון ובהה באוויר. רעייתו סגרה את דלת הסלון, והניחה כוס קפה שחור ומהביל לפני בעלה עם כמה עוגיות קינמון שהוא אוהב. "יחזקאל , אני מבקשת ממך שתספר לי מה מטריד אותך" , "הכל בסדר" ניסה להתחמק בעדינות. "אני מבקשת שתספר לי מה מעיק עליך" התעקשה אשתו. יחזקאל יומטוב ברך, לגם מכוס הקפה, היטה מבטו לפינה גבוהה בירכתי הסלון והתחיל לדבר. "זו פעם השלישית שהוא בא אלי בחלום, מביט לי עמוק בעיניים ואומר לי: 'יחזקאל, אני מחכה לך , בוא לבקר אותי, זה דחוף'. אם לא תבוא, אתה תגרום לי צער נורא, ואינני יודע לאן הצער הזה עלול להתגלגל. זה עלול להשפיע גם עליך לרעה. 'אני עשיתי לך טובה, אז תעשה לי טובה בחזרה'.

"הוא נראה איש זקן, אולי כבן 80 , אין לו זקן, אין לו כיפה, הוא חילוני, פניו מטושטשות. אני מרגיש בנימת קולו שהוא במצוקה. הוא רוצה שאבוא לבקרו, אבל אין לי מושג מה שמו, היכן הוא דר. מה טובה הוא עשה לי, וכיצד אגיע אליו. אינני יודע מה לעשות. למי לפנות".

חצי שעה אחר כך התיישבו בני הזוג מול אחד מגדולי הדור וסיפרו לו על החלום המוזר של יחזקאל.  שגורם לו עוגמת נפש עצומה. "אין כל ספק שמדברים איתך מן השמים", אמר הרב. חלום שחוזר על עצמו שלוש פעמים.. יש בו ממש. ובכן יחזקאל עצום עיניך ונסה להיזכר מי עשה לך טובה בעלת משקל, טובה שהקפיצה אותך קדימה, שפתחה לך שערים". יחזקאל עצם עיניו והתחיל לשחזר את חייו. ילדותו באירן, העלייה ארצה מאירן לפני 22 שנה.. נזכרתי!!! קפץ יחזקאל ממקומו. עברו כ20 שנה מאז...".  זלמן קוחונבסקי היה סגן מנהל סניף בנק מרכזי לפני כ 20 שנה בתל אביב, כשנכנס למשרדו  איש דתי כבן 40 עם מבט כבוי בעיניים. "תראה כבוד המנהל... "קבל תיקון, העיר קוחונובסקי, אני רק הסגן". "אז ככה, אני עולה חדש מאירן, הגעתי לכאן לפני שנתיים מטופל בחמישה ילדים קטנים. שנתיים שאני מחפש עבודה  אבל ללא הצלחה. תראה כבוד סגן המנהל, אני מתבייש להגיד לך, אבל הגעתי לפת לחם..". "במה אני יכול לעזור לך?" שאל קוחונובסקי. "תראה כבודו, אני מבין טוב במסחר. יש לי חוש מצויין לעסקים, ואני חייב השקעה של 50,000 דולר לפחות לצורך שכירת חנות וקניית ביגוד". "יש לך ערב"? שאל הסגן. "יש לי ערב אחד כבודו, קוראים לו מלך מלכי המלכים קדוש ברוך הוא". קוחונובסקי חייך. הוא בעוונותיו, רחוק מן הערב הזה. אבל הפנים הזכות, מבט העיניים הטהור והנקי של הקליינט הדתי, כבשו את ליבו של קוחנובסקי. בסתר ליבו הוא האמין לכל מילה של האיש שממולו, אבל מה לעשות, על פי נתוני הבנק לא היה לו סיכוי, בסדר, אני מודה לך על סבלנותך כבודו. אני יוצא מכאן בלי הלוואה. לא נורא, כתוב במגילת אסתר, שלפעמים רווח והצלה באים ממקום אחר. סליחה ויום טוב". קוחונובסקי ליווה ואתו במבט עיניו יוצא לכוון המדרכה והבחין שהאיש מוציא ספר קטן מכיס חולצתו וקורא בו תוך מלמול שפתיים. לפתע הוא הרגיש שרגליו נושאות אותו לכוון תחנת האוטובוס.

האוטובוס כבר הגיע והקליינט עלה. "הלו, יהודי!" קרא קוחונובסקי. "רד רד. אני רוצה לדבר איתך!!!" הקליינט ירד מן האוטובוס, והשניים שוב ישבו זה מול זה. "תראה יהודי, אדון יחזקאל יומטוב, אני לא מכיר אותך אישית, אבל אתה עושה עלי רושם טוב" אמר סגן המנהל "אני עושה עכשיו עסקה, ביני ובינך, אבל אתה שומר אותה בסוד עד שתקבל ממני איתות לגלות אותה. אני רושם לך צ'ק בשקלים בשווי 50,000 דולר, זה הכסף הנזיל שיש לי במניות, זו הלוואה מכל הלב. לך תעשה איתה עסקים, כשתצליח תבוא ותחזיר לי אותה". והשניים נפרדו בלחיצת יד אמיצה. "אחרי שנתיים החזרתי לקוחנובסקי את השקל האחרון" סיפר יחזקאל לרב "אבל מאז עברו 18 שנים, עברתי לבנק אחר והטרדות בעסקים השונים השכיחו ממני את האיש. לדעתי הוא כבר מזמן פנסיונר". סיים יחזקאל. "אדון יחזקאל חביבי" חייך אליו הרב "הזמן קצר והמלאכה מרובה, לך ואתר את קוחונובסקי. הוא שרוי במצוקה גדולה, ועל כתיפך מוטלת המשימה להושיעו. לאחר כמה טלפונים זריזים הם איתרו את משפחת קוחנובסקי. איש צעיר ענה לקונית מעבר לקו "אני נכדו של זלמן קוחנובססקי, הוא חולה במחלה אנושה כבר שלוש שנים. אם אתה רוצה לבקר אותו הוא מאושפז במחלקה פנימית באיכילוב. חדר 214 קומה שנייה". השבת עוד מעט מתקרבת. יחזקאל עצר מונית וטס לבית החולים.

הוא פתח את הדלת ונכנס פנימה בצעדים מדודים, המראה היה קשה. זלמן הישיש היה מחובר למכשירי החייאה שדוף עד להחריד, ורידי ידיו בולטים, עיניו עצומות ושקועות בחוריהן.. "זלמן, זלמן" לחש יחזקאל לאוזנו וכמה פעמים, ולאחר דקות ארוכות שנמשכו כנצח, פקח זלמן קוחנובסקי את עיניו וחיוך סדוק נמתח על פניו הכחושות. "אני נורא שמח שבאת יחזקאל, כל כך חיכיתי שתגיע". "אני יודע זלמן, אני יודע... הופעת לי בחלום שלוש פעמים". יש לי בקשה קטנה ממך ידידי היקר. ישנן שתי מעטפות במגירה העליונה. אחת עבורך. ואחת עבור שני בני. כשיוודע לך שנפטרתי מן העולם פתח את המעטפה המיועדת לך וקרא אותה, ואת השניה תפתח ותקריא לבני לאחר כיסוי הקבר. טוב יחזקאל?" "בוודאי זלמן בוודאי", "תודה יקירי... עד מעט שבת, סע הביתה. שבת שלום". "שבת שלום זלמן".

מיד במוצאי שבת הרים יחזקאל טלפון למשפחת קוחנובסקי ושמע את הנכד אומר "סבא נפטר בליל שבת... ההלוויה תצא ביום ראשון בשעה 2:00 מבית העלמין סגולה בפתח תקווה". נשימתו כמעט נעתקה. "הגעת אליו ממש בשעות האחרונות של חייו". הוא ניגש לחליפת החול שלו, ושלף משם את המכתב המיועד עבורו.

"ידידי הנכבד והיקר מר יחזקאל יומטוב. חלפו להן שנים רבות מאז אותו יום מיוחד עבורי, בו נפגשנו במשרדי בבנק. הסתכלתי עליך יוצא ממשרדי, ונע לכוון תחנת האוטובוס מוציא כנראה ספר תהילים ומתפלל. חשבתי באותן שניות, זלמן זלמן, תראה יהודי דתי, שמאמין שיש לו אלוקים בשמים. מטופל בשישה ילדים, על סף הרעב, אבל כולו אמונה שרווח והצלה יגיעו ממקום אחר. אני איש שחי כמו חילוני, יחזקאל, אין לי תורה, אבל המצווה הקטנה שעשיתי עמך ליוותה אותי כל יום במשך 20 שנה האחרונות, ונתנה לי הרבה אושר ותקווה בימי המחלה האנושה שלי. בשארית כוחותי אני רוצה לבקש ממך שתעשה עמדי טובה תחת טובה. הנה אנוכי הולך למות ואין לי ספק שיש עולם הבא שיש דין ויש דיין, ואני פוחד שמא לא אבוא עם זכויות מספיקות... אבל בזכותך ידידי היקר, אני חש שיש לי תקווה כי הערב שלך הקדוש ברוך הא לא רק אבא שלך, הוא גם אבא שלי. ורציתי ידידי שתהיה סניגור שלי בבית דין של מעלה, ותבקש עלי רחמים מאבא שלנו, אנא! יחזקאל אנא! הקרא את המכתב שלי לבני, וגם את המכתב המיועד להם אל מול הקבר.ז.ק".

ביום א' אחרי הקדיש  המגומגם של שני בניו אל מול הגולל, ולאחר שהציג את עצמו החל להקריא את המכתב המיועד אליו. השקט המופתי והסקרנות הרקיעו שחקים. אחר כך פתח את המכתב המיועד לבנים של זלמן והקריא: "בני אהובי היקרים לי מאד. מזה 20 שנה מאז הכרתי את האיש הצדיק יחזקאל יומטוב מנקרת בי אמונה תמימה שיש אלוקים בשמים. האיש הזה העומד לפניכם ומקריא את המכתב, זרע בי זרע של אמונה, שיש אמון בבני אדם, שיש ישרות בעולם, שיש אלוקים בשמים. במשך 20 השנים האחרונות הייתי אולי חילוני במעשי, אך ליבי היה גדוש אמונה. עכשיו הגיע רגע האמת, נשימתי נוסעת למקום אחר, מקום שבו התורה והמצוות חשובים יותר מכל דבר גשמי. בני הטובים, הענקתי לכם הכל מתוך אהבת אמת. עכשיו, ברגע נורא זה, אני מתחנן לפניכם עשו לי טובה תחת טובה והעניקו לי, בהנחייתו של יחזקאל, את המזון הרוחני שאני כה זקוק לו בעולם האמת. כן, אני רוצה שתגידו עלי קדיש, אני מבקש שתלמידי חכמים ילמדו תורה בבתי המדרש לעילוי נשמתי, שיעשו מצוות בלי סוף בעבורי, מצוות שאני לא זכיתי לקיים. אוהב אתכם ואת כל המשפחה, אבא". דמעות זלגו מעיני בני המשפחה על לחיים נרעשות.. יחזקאל אף הוא ניגב את דמעותיו, והחזיר את המכתב למעטפה.. הוא הבחין שם בפתק מקופל, הוא פתח וגילה שם צ'ק ע"ס 200,000 שח

(50,000$) למוטב.. "יחזקאל שמטוב" בפתק המצורף היה רשום:" יחזקאל, שמעתי עליך שאתה עוסק בעיקר במצוות הכנסת כלה, קח את ההלוואה שלך בחזרה, עכשיו היא תרומה ותמשיך לשמח כלות וחתנים במיטב לבך הרחום. הבנים חיבקו את יחזקאל בחום רב. "נעשה כל מה שאבא ביקש. מה שתאמר לנו – קדוש".

במשך כל ימי השבעה פקדו את בית האבלים של משפחת קוחנובסקי תלמידי חכמים אברכים ובני תורה, ונשאו דרשות ודברי חיזוק. בבוקרו של היום השביעי הגיע הסוחר יחזקאל יומטוב כדי להקימם מן השבעה, ולפקוד את קבר האב. "תודה לך יחזקאל" אמרו הבנים "אבא תרם לך בעין טובה לטובת הכנסת כלה. אנא קח את תרומתנו הצנועה ותעשה ממנה מצוות". הסכום היה כפול ממה שנתן אביהם. "אנחנו גם נקפיד להגיד קדיש"..

בדרך הביתה נשען הסוחר יומטוב על משענת הכסא במונית, עצם את עיניו וחשב ממושכות. "לפעמים יהודי דתי, מסוגל בכמה מילים פשוטות של אמונה להנביט הרהור קטן של תשובה ביהודי שנראה רחוק, כמו זלמן למשל.. לפעמים מצווה של חסד מן הלב, כמו שעשה זלמן שחי חיי חילוני, בכוחה להצילו מן הדין ולהביאו מתוקן בשערי גן עדן". (מתוך סדרת ספריו של הרב יעקב קובי לוי)

תפילה

רבונו של עולם, תעזור לי ש"היעקב" שבתוכי ינצח את ה"עשיו" שבתוכי אבל לא נצחון זמני, אני מבקש נצחון סופי ומוחלט. כי המעברים האלה בין יעקב לעשיו הם כל כך קשים, כל כך לא מובנים לי.

אחרי דקות של התעלות, של דמעות בלי סוף, של כאלה רצונות וכיסופים אליך, כאלה מילים חמות של אהבה, אני פתאום  מוצא את עצמי במקום כל כך נמוך, כל כך רחוק מהקדושה, שאני לא  מבין איך זה קורה לי.

אני זוכר שככה זה בחיים, שבראת את עולמך ב- ויהי ערב ויהי בוקר, הצדיקים הגדולים , במדרגות שלהם, ובדקויות שלהם, גם הם עברו ועוברים את המעברים האלה אבל אני בכל זאת מבקש אבא, להרגיש אותך בלי הפסקה, לרצות אותך עד בלי די, להיות מסוגל להרים את הראש אליך ולהגיד אבא אני אוהב אותך כל רגע ורגע אבל באמת, לא מהפה לחוץ.

רבונו של עולם, רוצה להיות כל הזמן "על סף דמעות", דמעות של התרגשות, של אהבה וכסופים אליך, כמו הדמעות שירדו מעיני כשקראתי השבוע את אחד הספורים, של קובי לוי או חיים ולדר ושכל כך חיברו אותי אליך.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי