לקט מביאור אלשיך לתורה – פרשת אמור

כא,א: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: מדוע כפילות הלשון:  אמור , ואמרת? אלשיך: "אמור אל הכהנים דרך כלל, ואל תלאה מלחזור אל יחיד אשר יצטרך לשוב להזהירו, כי אם גם 'ואמרת' אל היחיד". התייחסות לכלל ולפרט.

כא,ו: קְדֹשִׁים יִהְיוּ, לֵאלֹהֵיהֶם, וְלֹא יְחַלְּלוּ, שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם: אלשיך: "מה בא להוסיף פה אל האמור לכללות ישראל 'קדושים תהיו' (יט,ב) וגם אומרו 'לאלוהיהם' הוא מיותר? ... 'קדושים יהיו' – כללות הכהנים לאלוהיהם, שהוא בלכתם אצל אלוהיהם דבקים בו יתברך ... כלומר קדושים יהיו פה בעולם הזה ועל ידי כן יהיו לאלוהיהם בלכתם אליו". קדושים תהיו – זה כללי ולכולם, קדושים יהיו – זה פרטי לכהנים המשרתים את ה' בעבודתם.

כג,ב: וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, מוֹעֲדֵי יְהוָה, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ--אֵלֶּה הֵם, מוֹעֲדָי: מדוע פעמיים 'מועדַי' ומדוע לא 'מועדיכם'? אלשיך: "מועדי ה' שהם מאליהם, בלי קריאת אותם הבית דין ... הוא שבתות ה' ... ועל השנית שאמרתי 'אשר תקראו אותם'...". יש מועדַי – מועדי ה', והיא השבת וששת הימים שלאחריה, ויש מועדיכם – המועדים שזמנם נקבע בבית הדין, על פי קידוש הלבנה. מעניין.

כג,כז: אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא: מה באה המילה 'אך' למעט על דרך הפשט? אלשיך: "רק אתם תרעבו והמזבח יאכל, כי 'ועיניתם' בצום נפשכם, והמזבח יאכל לחם אלוהיכם". פירוש מעניין.

כג,לז: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ: מדוע חזרה התורה ואומרת כאן 'אלה מועדי ה'', הרי כבר אמרה זאת קודם (פסוק ד')? אלשיך: "היה מקום יתעורר איש לדבר ולומר מה למועד הזה (סוכות) משאר מועדים, האם האחרים לא מועדי ה' המה? לזה אמר  אלה הנזכרים למעלה בלעדי זה - מועדי ה' המה, כזה אך הוא אשר תקראו אותם מקראי קודש כדי להקריב קרבנות... תחוגו את חג ה' ... כי שני רגלים אחרים הם על הנוגע אלינו (פסח על הגאולה, שבועות על התורה), וזה (סוכות) על הנוגע אליו יתברך, כי על כן חגו הוא ואנחנו נחוג עמו". סוכות מיוחד בזה שהוא מועד ה'.

כג,מא: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ: מדוע לחזור בפעם השלישית שזהו החודש השביעי (אחרי יום הזיכרון ויום הכיפורים)? אלשיך: "למה 'בחודש השביעי תחוגו אותו' ולא בניסן? ... כי הלא 'בסוכות תשבו שבעת ימים' בכל זמן שיהיה". החודש השביעי יש לו סגולה להעיד על כך שאנו מקיימי מצוות ה', ולא נשב בסוכה מפני החמה דווקא.

כד,יב: וַיַּנִּיחֻהוּ, בַּמִּשְׁמָר, לִפְרֹשׁ לָהֶם, עַל-פִּי יְהוָה: מדוע משה לא פסק את דינו של המקלל אלא ביקש לפרש את דינו מאת ה'. אלשיך: "מפחד לשון הרע הדוברים על צדיק עתק, ומה גם על דבר האישה כי דברנית הייתה ... מריב לשונות, ובזה גם כן יתכן מה שהפסיק בשם אמו בין ההבאה אל משה להנחה במשמר". משה ידע את הדין אך העדיף להימנע מחיכוך עם בני משפחת האישה. לאי"ם יש ביאור אחר.

כד,יז: וְאִישׁ, כִּי יַכֶּה כָּל-נֶפֶשׁ אָדָם--מוֹת, יוּמָת: מה עניין דין מכה נפש אדם לעניין המקלל את ה'? אלשיך: "הנה אפשר יאמרו נא בית ישראל, אין זה רק יען האיש גר או ממזר – החמירו בו ... בל יטעו לחשוב כי פנים אני נושא את האזרח על הגר ... אמר להם 'איש איש', כלומר כל איש ואיש, בין אזרח בין גר". דין שווה בין אזרח לגר אינו בא להקל דווקא על הגר, אלא לחייבו בדין כמו כל אזרת.