"ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (שמות לא,יז). '… הדור יתבי וקמיבעיא להו: הא דתנן: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. כנגד מי? אמר להו ר' חנינא בר חמא: כנגד עבודות המשכן. אמר להו ר' יונתן בר' אלעזר: כך אמר רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא: כנגד "מלאכה" "מלאכתו" ו"מלאכת" שבתורה, ארבעים חסר אחת ... תניא כמאן דאמר כנגד עבודות המשכן, דתניא: אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן. הם זרעו ואתם לא תזרעו, הם קצרו ואתם לא תקצרו, הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה ואתם לא תכניסו מרה"ר לרה"י, הם הורידו את הקרשים מעגלה לקרקע ואתם לא תוציאו מרה"י לרה"ר' וכו' (שבת מט,ב). ברור שגם לריב"א למדים את המלאכות מהמשכן, שהרי זו ברייתא מפורשת, ובכ"א חייב ללמוד גם מהמשכן מי הם המלאכות (וכך מביא תוס' במקום: 'כנגד כל מלאכה שבתורה. לכאורה נראה דיליף נמי ממשכן' וכו'). אלא נראה שרחב"ח הדגיש מה המקור למלאכות שזהו מהמשכן, ואילו ריב"א מביא מניין שיש דווקא 'ארבעים חסר אחת' שמניין ידעו לברר דווקא כמספר הזה מהמשכן (ורחב"ח הבין שהבינו כך מבירור המלאכות כשלעצמם, או שלא חלק בכך על ריב"א אלא דיברו על דברים שונים הקשורים מלאכות, שע"י שניהם מתברר בשלמות שיש 39 ומיהם). בזה מובן מדוע נאמר 'ארבעים חסר אחת' ולא 'שלושים ותשע', שבפשטות זה משום שכך נזכר טוב יותר (שב39 אפשר להתבלבל מהו המספק שבאחדות, אבל בארבעים פחות אחד זה זכור היטב), או שיש גם אפשרות לדבר כך, מעין המספר 11 שמופיע בתורה "עשתי עשר", כך אולי היו שאמרו בדומה אחד שקרוב לחשוב (כמו עשתי עשר – ערב שתים עשרה=לפני שתים עשרה), כי ארבעים היה מספר חשוב, ולכן ארבעים פחות אחד במקום 39, אולם זה דחוק. אולם ע"פ מה שנאמר כאן שהלימוד ביסודו מבוסס על מה שנאמר בתורה לשון מלאכה, מובן שנאמר ארבעים פחות אחד, בשל הדיון בגמ' כאן: 'בעי רב יוסף: (בראשית לט, יא) "ויבא הביתה לעשות מלאכתו", ממנינא הוא או לא?. א"ל אביי: וליתי ספר תורה ולימני, מי לא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום?. אמר ליה: כי קא מספקא לי משום דכתיב (שמות לו, ז) "והמלאכה היתה דים" ממנינא הוא, והא כמאן דאמר לעשות צרכיו נכנס, או דילמא "ויבא הביתה לעשות מלאכתו" ממנינא הוא, והאי "והמלאכה היתה דים" הכי קאמר: דשלים ליה עבידתא? תיקו'. ממילא אמנם למדו 39 פעמים שנאמר לשון מלאכה, אולם יש עוד לשון שלא נכללת אולם יכלה להכלל, לכן הדגישו 'ארבעים חסר אחת' לרמז שלא נכללת אחת הלשונות שיכלה להשלים לארבעים. המלאכות שנאמרו בתורה מרמזות על מלאכות השבת, נראה שזה בא ללמדנו שכל המלאכות שאדם עושה צריך להתכוון בהם בשביל הקודש, מעין שבת קודש המשפיעה לכל השבוע, שהשבת היא פסגת השבוע, שימי השבוע סובבים אותה ('חדא בשבתא תרי ותלתא בתר שבתא, ארבע וחמשא ומעלי יומא קמי שבתא'. פסחים קו,א). וכן השבת היא מעין לעתיד לבא ('שלשה מעין העולם הבא, אלו הן: שבת שמש ותשמיש' ברכות נז,א) שבו יש שלמות הקדושה, כך גם כשאדם עושה את מלאכותיו בעולם עליו לכוון שזה למען גילוי קדושה בעולם. בכך הוא מתחבר למלאכות שה' ברא את העולם, שכנגדם השביתה בשבת, שכך גם האדם עושה מלאכה בששת ימי המעשה ושובת בשבת, כעין מעשה הקב"ה. בכך הוא מתחבר לגילוי שם ה' בעולם, מעין השם שבת שהיא שם ה'. לכן מרומז בלשון המלאכות שבתורה, שהתורה היא שמות ה' ומביאה את שכינת ה' לעולם, שזה נעשה גם בעשיית מלאכה בקדושה. כעין המובא באבות דר"נ: 'רבי טרפון אומר: אף הקדוש ברוך הוא לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר (שמות כה) "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"' (אבות דר"נ יא,א). לכן 'כשם שהתורה נתנה בברית, כך המלאכה נתנה בברית, שנאמר (שמות כ) "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלקיך"' (שם). שיש חיבור בין העבודה – המלאכה בעולם לבין תורה ושבת, שה' עשה עמנו ברית, כיון שבזה אנו מקדשים את העולם לה'. עוד נראה בפשטות שמלאכות השבת נלמדות מלשונות מלאכה שנאמרו בכל התורה, כדי לחבר את השבת עם התורה כולה, כדי לומר שקשורים זה בזה, שהמחלל שבת כמומר לכל התורה: 'מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה, חוץ מן המומר והמנסך יין והמחלל שבתות בפרהסיא … אלא לאו הכי קאמר: חוץ מן המומר לנסך ולחלל שבתות בפרהסיא' (עירובין סט,ב) 'חוץ מן המומר לנסך את היין או לחלל שבת – דכמומר לכל התורה דמי' וכו' (רש"י) ['השבת ועבודת כוכבים ומזלות כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה'. רמב"ם שבת ל,טו].