עיונים לשוניים - מסכת שבת: חייב אדם לשנות בלשון רבו
נכתב על ידי איתיאל, 31/3/2020
"הלל אומר: מלא הין מים שאובין פוסלין את המקווה, אלא שחייב אדם אדם לומר בלשון רבו".
יש כמה פירושים בסוגייה:
* לפי רש"י החריגות היא בשימוש במילה "הין", שהיא השם התנכ"י למידה, ולא בשמות המידות המקובלים בתקופת חז"ל (תרקב, שלושה קבין).
הלל נקט "הין" כדי לשמור על לשון התורה (רבותיו של רש"י) או כדי לשמור על לשון רבותיו, שמעיה ואבטליון, שנקטו דווקא בלשון זו (רש"י עצמו).
הסבר בכיוון אחר כתב הרמב"ם. לדעתו החריגות היא בהגייה של המילה "הין". שמעיה ואבטליון היו גרים, ומשום כך היה להם מבטא זר.
יש כמה גרסות בתרגום הטעות מדברי הרמב"ם.
* או שהם התקשו בהגיית חולם, והגו "מלַא הין" במקום "מלוא הין" (תרגום הרב קאפח).
* או שהתקשו בהגיית חיריק והגו צירה, הֵן במקום הִין (פיהמ"ש המופיע בדפוסים).
* או שהחליפו בין העיצורים הגרוניים "כדרך בני אדם עד היום שאין יכולים לחתוך בלשונם אהח"ע כראוי" (רע"ב) - ושמא יש לגרוס: "כדרך בני אדוֹם עד היום" (=אירופאים). לפירוש זה הם הגו "אִין" במקום "הִין", או "חִין" במקום "הין".
* פירוש מקורי מוסף על זה מובא בשם הגר"א, לפיו מכיוון שהיו הוגים "אֵין" - חששו שישמע מפיהם כאילו "אין מים שאובין פוסלין את המקווה". לפיכך נזהרו והוסיפו את המילה "כמלוא" (שהיא לכאורה יתירה), כדי למנוע הבנה מוטעית זו.
******
מה הטעם לדיוק לשנות כלשון רבו?
לפי רש"י נפרש שלעתים יש סיבה לכך שהרב נוקט לשון משונה, וניתן ללמוד מכך עוד.
במקרה שלנו, הראב"ד מסביר שסברת שמעיה ואבטליון (והלל) לפסול מקווה בהין מים שאובין הוא מםני שזו המידה הגדולה ביותר של נוזל במצינו שנקטה התורה (בנסכי הקרבנות). אם כן מסתבר שזו כבר כמות שחשובה לפסול.
בשמירה על הנוסח הדווקני: "הין" - למדנו גם את הדין וגם את סברתו.
לפי פירושי הרמב"ם והגר"א תמוה: וכי מפני שהם לא יכלו לבטא אות או תנועה כראוי, יש לשמר טעות זאת? אדרבה, הדבר עלול להשמע כחיקוי לועג למבטאם המשובש!
יש לומר שיש כאן משום חיזוק המסורה. כאשר תלמיד שונה את דברי רבו כמו מכשיר הקלטה - יש נאמנות גדולה יותר.
מצאנו לדוגמה בגרסות הש"ס שיבושים רבים. הסיבות לכך רבות: העובדה שהוא עבר בעל פה במשך תקופות ארוכות, מהדורות שונות שחיברו עורכיו, וטעויות מעתיקים לרוב.
בתקופת הראשונים היו חכמים רבים שבאו לתקן במקום שהיתה ניכרת טעות. אך לעתים הטעות היתה רק בסברתם, ואדרבה, הנוסח שלפניהם היה מדוייק.
מרוב תיקונים, כבר היה קשה לדעת מהו הנוסח המקורי והמדוייק.
לכן החרים רבינו תם שאיש לא יהין להגיה מדעתו. ואכן, עד היום, למרות שעל דף הגמרא מובאים תיקוני גרסאות לרוב (וכל מהדורה חדשה משתבחת בתיקונים נוספים) - מקובל שלא משנים את הנוסח, אלא מוסיפים הערה.
כשמדפיסי וילנא נתקלו בשתי גרסאות שונות - הם הדפיסו אותן במקביל, כשאת המסתברת יותר הקיפו בסוגריים רבועות (חצאי לבינה), ואת הפחות מסתברת הקיפו בסוגריים עגולות (חצאי עיגול). הגהות מאת האחרונים, כגון הב"ח והגר"א - הודפסו במדור הערות מיוחד.
כנראה שהלל נזהר שלא לתקן מסברה את שמועתו מרבותיו, אפילו במקום שהטעות ניכרת, כדי שלא לגרום בטעות לטעות...
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
