"וישם את הכיר בין אהל מועד ובין המזבח ויתן שמה מים לרחצה. ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם. בבאם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו כאשר צוה ה' את משה" (שמות מ,ל-לב). '… דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: כל כיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו אין מקדשין בו, שנאמר "ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו"' (זבחים יט,ב). 'שאין בו – שאין מחזיק מים כשיעור ארבע קידושין. משה ואהרן – תרין ובניו תרין שאף משה כהן היה בשבעת ימי המילואים, ואע"ג דלא כהנו בבת אחת מיהו קרא להכי מידריש' (רש"י). הרמב"ם הביא מקור אחר לכך שצריך שיהיה מספיק לארבעה כהנים: 'כמה מים צריכין להיות בכיור? אין פחות מכדי לקדש ממנו ד' כהנים, שנאמר "אהרן ובניו" והיו אלעזר ואיתמר ופינחס עמהם הרי ארבעה' (ביאת מקדש ה,יג). [וכן בפירוש המשניות [זבחים ב,א]: 'ולא יהיה בכיור מים פחות ממה שיספיק לד' כהנים, שנאמר "ורחצו אהרן ובניו ממנו" והיו בני אהרן אלעזר ואיתמר ופינחס'). אמנם אין זה קשה שמביא ראיה מפס' אחר, כיון שזהו דרכו של הרמב"ם להביא פס' שברורים יותר, גם אם המקור בתלמוד מובא ממקור אחר. אמנם כאן זה קצת תמוה, כיון שהפס' שבגמ' ברור מאוד. ואין לומר שהביא מקור אחר בשל שיש מקום להבין שהכוונה לששה (שהרי לאהרן היו ארבעה בנים), שהרי אותו דבר יהיה בפס' שהרמב"ם הביא (שגם בו נאמר "ובניו" ומסביר הרמב"ם שהכוונה לשני בניו ופנחס)? הת"ת תרץ שכנראה הרמב"ם התקשה בלימוד כיון שהם ומשה לא כיהנו יחד (ומקשה על זה שבכ"ז הגמ' הביאה זאת), והעמיד שאולי היתה לרמב"ם גרסה אחרת. נראה שאולי אפשר שלרמב"ם היתה הגרסה קרובה לכת"י (וטיקן 120), שבו הגרסה: 'דא"ר יוסי בר' חנינ' כל כיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו אין מקדשין שנ' ורחצו ממנו אהרן ובניו'. שאין פס' כזה, אלא כנראה שדילג על "משה" ונפחת ממנו האות ו' אצל "ואהרן" (כיון שמכל שאר הנוסחאות ברור שהפס' הוא כמו בגמ' שלנו). אולם אולי המעתיק של הגמ' שהיתה לפני הרמב"ם הבין שהכוונה לפס' "ורחצו אהרן ובניו ממנו" (שמות ל,יט), שבטעות הזיזו את המילה "ממנו" אחורה וכך תיקן את הנוסח ע"פ ידיעתו את הפס', וכך תיקן גם את הפס' שנאמר קודם (בדברי ר"י, אע"פ ששם הפס' נכתב כראוי) – אולם כל זה דחוק מאוד. אולי אפשר גם שהרמב"ם העדיף את הפס' הזה, כי הוא נאמר בציווי, לעומת הפס' שאצלנו שמובא כסיפור דברים. או אפשר שבפשטות העדיף להביא פס' שלא מוזכר בו משה, שבזה יותר קל לראות שמדובר בארבעה כהנים, כיון שמשה לא היה כהן (למעט שבעה ימים), וכך נראה, כיון שבגמ' מובא שחלקו מה המקור לכך שכה"ג שלא טבל וקידש בין הבגדים והעבודות (למעט קידוש ראשון בשחרית), לא מעכב את העבודה, והעמידו שמי שלומד מהפס' "ורחצו ממנו" שצריך מים לארבעה כהנים, לא ילמד מהפס' הזה להשוות כה"ג ובניו, שלכן לא יעכב הקידוש... (ראה בגמ'). והנה הרמב"ם מביא את הפס' "ורחצו אהרן ובניו ממנו" על שני הדינים (ביאת מקדש ה,ז. ה,יג), והרי בגמ' אמרו שאין ללמוד יחד מאותו פס'? לכן נראה שהרמב"ם הביא פס' שילמד בקלות את העניינים האלו, ולא דייק שיהיה בדיוק כמו המקור בגמ' שבה לומדים את הדין בצד העקרוני שלו (ולכן לא דייק שיהיה כמו שמחוייב ע"פ כללי הלימוד להלכה, אלא רק פס' שיראה זאת). אולי הרמב"ם הבין שיש גם מקור מהפס' שהביא, כיון שלמ"ד שלומד מ"ורחצו ממנו" שהקידושים לא מעכבים, מניין ילמד על כמות המים בכיור? לכן למד שיש מקור לזה גם מהפס' הזה. (אמנם גם בדין שלא מעכב לא הביא כשתי הדעות, אלא הביא מהפס' הזה). אולי אפשר שהרמב"ם הבין שמה שנאמר בגמ' (באי קידוש) בדעת חזקיה "לו ולזרעו לדרתם" (שמות ל,כא) הכוונה שלומד מהפס' שקודם, ששם נאמר "ורחצו אהרן ובניו ממנו" כך שיש היקש נוסף בפס', ולכן לא קשה קושיית ר' יונתן 'ההוא לדורות הוא דכתיב', כיון שיש בפס' עוד היקש, וכך לומד שהסיום "לו ולזרעו" (שבזה בולט יותר ההיקש שצריך להיות שווה [שהרי ב"אהרן ובניו” פחות בולט שבא לחייב השוואה, שהרי נאמר הרבה פעמים אהרן ובניו בתורה בלא לימוד השוואה]) מלמד שיש היקש ב"אהרן ובניו", וכך נלמדים שני הדברים (לדורות ולהיקש), ולכן הביא הרמב"ם את הפס' שהוא מהיסוד ללימוד הזה. ואמנם יכל להביא את הלימוד של "משה ואהרן ובניו" לדין כמות המים (כשיטת חזקיה), אולם העדיף להביא את הפס' של "אהרן ובניו" כדי לומר לכו"ע, שלמד שמה שנאמר בשיטת חזקיה שלכן לא למד מ"ורחצו ממנו", זה לא שסובר שזהו המקור כריב"ח, אלא כדי לומר שלשיטת ריב"ח יש צורך בפס' הזה, ולכן למד חזקיה ממקור אחר, אבל הוא עצמו יכול להודות שהמקור הוא מ"אהרן ובניו" ולא כריב"ח, וזה לימוד עדיף כיון שנאמר בציווי. (ומה שלמד ממנו גם להיקש וגם לכמות המים, כיון שעיקר לימוד ההיקש הוא מ"לו ולזרעו", אז "אהרן ובניו" כעין חיזוק להיקש כדי לומר שזה לא נאמר רק בשביל ציווי לדורות, אולם עיקר הלימוד הוא ב"לו ולזרעו", ולכן אפשר ללמוד מ"אהרן ובניו" לדין כמות המים כעיקר המקור). אולי אפשר שבפשטות עדיף הפס' של "אהרן ובניו" שהוא בציווי, ולכן הבין הרמב"ם שזהו המקור לכו"ע, ומה שריב"ח הביא דווקא מ"ורחצו ממנו" זה בשל שסובר כמ"ד שבני אהרן מתו על שנכנסו 'בלא רחיצת ידיהם ורגליהם' (ויק"ר כ,ט), ולכן לשיטתו ברור יותר בפס' “ורחצו ממנו" שהכוונה בלא נדב ואביהוא, כיון שזהו כסיפור דברים, ממילא מה שמסופר זה שרחצו, והרי נדב ואביהא לא רחצו, ממילא זה לא כולל אותם, ולכן בזה יש יותר דיוק בפס'. אולם לשאר, שסוברים שמתו בשל דברים אחרים, אין בפס' זה מעלה יותר מהפס' של "אהרן ובניו", ולכן להם עדיף ללמוד מ"אהרן ובניו" בלשון ציווי, וכך הביא הרמב"ם. אולי אפשר שהבין הרמב"ם שעיקר הלימוד הוא מ"אהרן ובניו" ששם זה לשון ציווי, ומה שנאמר בגמ' “ורחצו ממנו", זה כדי ללמד על כוונת "אהרן ובניו" (ולא כעיקר הלימוד). שרק מ"אהרן ובניו" לא ברור האם זה ארבעת בניו או שנים, לכן צריך את "משה ואהרן ובניו" שזהו סיפור דברים בהקמה, ששם לא היו אלא רק ארבעה (לא כולל נדב ואביהוא שלא רחצו, ופנחס שעדיין לא התכהן), לכן זה מגלה שהציווי "אהרן ובניו" הכוונה לארבעה (שבהמשך יהיו ארבעה, אהרן שני בניו ופנחס), וכך גם לדין השוואה ברחיצה, שרק מ"אהרן ובניו" לא כ"ך משמע להשוות (שהרי פעמים רבות נאמר כך בלא השוואה), לכן צריך את "משה ואהרן ובניו", שהוזכר כאן גם משה (אע"פ שרחצו בזמנים שונים, ולא יחד כמו שיכול להשתמע בפשטות) כדי להדגיש שיש חיבור בין כולם, לרמז ללמוד להשוואה, וכך זה מגלה מה ללמוד ב"אהרן ובניו" – להשוותם. ממילא ע"פ זה למד הרמב"ם כר' יונתן בגמ' (ולכן לומד את שני הדינים מאותו פס', כמו שיוצא לכאורה מהגמ' לשיטת ר”י)... ובכ"א בפשטות נראה שהרמב"ם כהרגלו לא הקפיד לדייק כלימוד בגמ', אלא הביא פס' שקלים יותר ללימוד. נראה שריב"ח הביא את המקור של "ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו", כדי לומר מה הטעם שצריך שיהיה בכיור כמות של קידוש לארבעה כהנים, שזה משום שכשבאים לעבוד במקדש יש בזה משום תיקון לחטא העגל, וכיון שאהרן היה שותף בחטא העגל (שבנהו) יש צורך להדגיש את אי קשרו לעגל (שעשה רק כדי להרחיק מעבודתו וכדי שיהיה להם יכולת כפרה אח”כ). לכן צריך שיהיה קשר לארבעה, שהם הכהנים יחד עם משה, שהוא לא היה קשור בכלל לעגל, ואף פעל להשמדתו, שכך יש גילוי של תיקון מהעגל (ולכן נחשבים רק שני בני אהרן, כיון ששנים מתו בשל העגל, שלא הועילה לגמרי בקשתו של משה לכפר לאהרן על העגל [רש"י, דברים ט,ב], ולכן הקשר לתיקון שלאחר העגל לא כולל אותם שמתו בשל העגל. הם גם הקריבו אש זרה, ולכן זה מזכיר את העגל. וכן הם רצו שמשה כבר יסתלק מהעולם [ספרא, ויקרא י,א], ולכן הם כביכול לא יכולים לאחד איתו כח לכפרה [לכן גם מובן מדוע הם מתו על אף תפילת משה, כיון שהם כמנותקים ממנו]). אולי אפשר שיש חובה שיהיה מים בכמות שלארבעה כהנים, כיון שהמקדש בא לתקן את העולם (ולכן מושווה לבריאה [תנחומא "פקודי" סימן ב]), ולכן מתחילים במים, כנגד שבתחילת הבריאה היה "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" (בראשית א,ב), כך גם אנו מתחילים במים לבנות את העולם בקדושה. בניית העולם בקדושה קשורה לגילוי ה' בעולם, שיתגלה לעתיד לבא בשלמות, שאז 'א"ר נחמן בר יצחק: לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד, נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י' (פסחים נ,א). לכן מדגישים בארבע כהנים כנגד שם הויה שהוא בעל ארבע אותיות. (ועוד שאנו באים לקיים את העולם בקדושה, ולכן לגלות את מידת הרחמים בעולם, שהרחמים זה גילוי של שם הויה).