והגית בו – פרשת כי תשא

ל,יט-כ: וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, מִמֶּנּוּ, אֶת-יְדֵיהֶם, וְאֶת-רַגְלֵיהֶם. בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, יִרְחֲצוּ-מַיִם--וְלֹא יָמֻתוּ: עבודת המקדש מחייבת את הכהנים ברחיצת ידיים ורגליים, אחרת ימותו הכהנים העובדים במקדש. אין להסיק מכך על חובת נטילת רגליים, וממילא גם לא נטילת ידיים, לכל אדם בבואו לאכול או להתפלל.

לא,יח: וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי, לֻחֹת הָעֵדֻת--לֻחֹת אֶבֶן: ה' לא ציפה שמשה ישבור את הלוחות, שהרי ה' מסר את הלוחות למשה בראש הר סיני לאחר חטא עגל המסכה. ה' ידע שהעם חטא ועשה עגל מסכה (לב,ח). רק למחרת, העם נאסף להעלות עולות על המזבח החדש שהכין אהרן (לב,ה-ו), ואז ה' ציווה על משה לרדת מן ההר (לב,ז). ראייה נוספת שדעת ה' לא הייתה נוחה משבירת הלוחות, היא שה' ציווה את משה לפסול בעצמו ולעצמו (פסול לך) לוחות חדשים, ולא ה' פסל עבור משה: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים; וְכָתַבְתִּי, עַל-הַלֻּחֹת, אֶת-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ (לד,א).

לב,כד: וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ, וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה: אהרן אמר למשה 'חצי אמת', שהרי העגל לא נעשה מעצמו, אלא: וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה (לב,ד). משה הבין את אחריותו של משה: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, כִּי פָרֻעַ הוּא:  כִּי-פְרָעֹה אַהֲרֹן (לב,כה), ולכן לא שיתף אותו בתגובה המתבקשת לחטא זה, אלא את בני לוי בלבד: וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו, כָּל-בְּנֵי לֵוִי (לב,כו) ולא שיתף את אהרן ובניו. אחריותו הישירה של אהרן כתובה במפורש: עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הָעֵגֶל, אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן. (לב,לה). טענתו של אהרן הייתה שהיה אנוס בידי העם, אולי עד כדי סכנת מוות: וַיֹּאמְרוּ לִי--עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים, אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ (לב,כג).

לד,כז: כְּתָב-לְךָ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:  כִּי עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית--וְאֶת-יִשְׂרָאֵל: עשרת הדברים - הם, ורק הם ('הדברים האלה' – ולא דברים אחרים), הדברים המחייבים את העם בבריתו עם ה'. משה כתב בציווי ה' דברים אלה: וַיִּכְתֹּב עַל-הַלֻּחֹת, אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית--עֲשֶׂרֶת, הַדְּבָרִים (כח). מתוך דברי הברית, שהם בעיקרם דברי אמונה (אנוכי, לא יהיה לך) והימנעות מעשייה (לא תשא, לא תרצח וכו'), דברי העשייה מתמצים בתחום השבת: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַיהוָה; כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת. לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת (לה,א-ג).