לתועלת הלומדים בסוגיית ברכת הריח:

* אפרסמון / אפרסמא - שמן שיוצר ביריחו. נחשב כבושם משובח ביותר ויוצא לכל העולם. הפקתו היתה "סוד מקצועי". בפסיפס בבית הכנסת העתיק ביריחו כתובה השבעה להחרים את מי שיגלה את "רזא דקרתא" - סוד העיר, הוא הפקת הבושם.

בספרו של יוסיפוס (שרש"י מצטט מתוכו בסוגייתנו, דרך הגירסה העברית "יוסיפון") מתואר כי בעת החורבן הרומי הלכו התושבים ושרפו את מטעי הבושם כדי למנוע את נפילת הסוד בידיהן. השם הכללי לבושם בלעז נגזר מ"פלסם" = פרסמא (חילוף ר' ול' נפוץ). מכאן ברורה הגדרתו כבושם העולה על שולחן הקיסר והנשיא, ומזוהה במיוחד עם שבח ארץ ישראל.

* חילפי דימא, כתוב ברבינו יונה שהוא הנקרא רוזמרין. וא"כ מובן החידוש והדימיון לפשתן. הוא לא עץ במובן של גזע הצומח לגובה, אלא הוא שיח נמוך שענפיו בתחילה רכים. אבל יש לו חלק מוקשה שממנו יוצאים העלים.

* סיגלי - כשמם היום, סיגליות. ורש"י מתרגם "ויאולש". בלעז שם הצבע הסגול ושם הפרח זהים (כמו חומרים נוספים שיש צבע על שמם, כגון "אורנג'" = תפוז). מכאן נגזר בעברית החדשה שם הצבע סגול.

* מחלוקת ב"ה וב"ש בהקדמת שמן או הדס.
יש בזה גרסות שונות (כדי לעיין ברי"ף). הן לגבי פסיקת ההלכה למעשה (ע"פ הסיפור שהובא) והן לגבי ברכותיהם: אם שוות ונחלקו על מה יברך, או שברכותיהן שונות ונחלקו מה להקדים.

במעדני יו"ט מקשה מה סברת ב"ה? הרי לא מצינו סדר קדימות בברכות הריח. ואדרבה, אם יש להקדים, זו דווקא ברכת השמן המבוררת יותר (בורא שמן ערב) שוודאי אינה כוללת את ההדס.

הוא מבאר שמכך שהתורה קבעה חשיבות להדס לארבעת המינים, לכן יש לו חשיבות קדימה בכל מקום.

ומכאן מנהג המובא בטור להקפיד בהבדלה להשתמש בהדס של ארבעת המינים.

*

תלמיד חכם אל יכנס אחרון לביהמ"ד שנקרא פושע.

רש"י פירש עצל (ויש שגרסו כן בגמרא). עיין לעיל כח. שהמאחר תפילת מוסף נקרא פושע, ומתאים לכאן.

ויש שביארו לגרוס "פוסע" - שצריך לעבור על פני שורות הלומדים היושבים שם עד מקומו, ונראה כפוסע על ראשיהם.