לכאורה תמוה:

אין קשר מהותי בין השיעורים לבין הפסוק. לא מצאנו לעולם שיאמרו "מנא לן דהוצאת שבת בכגרוגרת? שנאמר "ותאנה". וגם אין קשר מהותי בין השיעור לבין כך שנאמר בפסוק.

ובאמת המסקנה שהכל אסמכתא.

אפשר לומר שאסמכתא הכוונה רק סימן לזיכרון. דהיינו: רב חנן אומר ללומד: אם תרצה לזכור את כל השיעורים בהלכה, שנן את הפסוק "ארץ חיטה וכו'" ותראה שכל מילותיו מתאימות לשיעורים שונים.

אך נלענ"ד שכל אסמכתא הכוונה שיש קשר מסויים לדבר בפסוק, רק שאינו מספיק חזק כדי ללמוד ממנו כמקור גמור.

ויש לבאר:
הפסוק משבח את הפירות המצויים ונפוצין בארץ.

כל השיעורים נקבעו לפי המורגל בעניין.

דהיינו, לדוגמה: אם מצאנו שהתורה קבעה דינים באכילה, מסתבר שהכוונה באכילת כזית, שהרי זית הוא האוכל הקטן ביותר הנפוץ בארץ, ואם התורה משתבחת בו, משמע שהוא אכילה חשובה (לכן מודדים דווקא בזית אגורי, היינו הזית הסורי הגדל בארץ).

כך גם להוצאת שבת, שם צריך דבר עם חשיבות שמשתמר (כשר להצניע ומצניעין כמותו). אם התורה משתבחת בתאנה, ואנו יודעים ששומרים תאנה בייבוש - מסתבר לקבוע שזה נחשב לדבר חשוב לעניין הוצאה.

גם ביום כיפור - אנו מחפשים דבר משביע שבאכילתו יחשב ביטול העינוי. אם מצינו שתמר משביע (כמו שמתואר בש"ס אצלנו ובעוד סוגיות) והוא נפוץ בארץ וראוי להשתבח בו - מסתבר למדוד לפיו.

אנו מחפשים שיעור של דבר שחשוב בשימוש, שישמרו כלי כדי לאחסנו - מסתבר למדוד ברימון (ולא באבטיח או קישוא לדוגמה), שהוא פרי חשוב בארץ, לעומת האחרים שהם שבח מצרים ולא הארץ.

וכן על זה הדרך.